ד"ר נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)בטקס סיום שנת הלימודים של "ישיבה יוניברסיטי", אמרה רייצ'ל גולדברג פולין, אמו של הירש שנחטף ונרצח בשבי חמאס, את הדברים הללו: "בוגרים חכמים, נלהבים, אמיצים, צעירים מלאי כוונות שכמותכם, תודה שהייתם איתנו ועם כל משפחות החטופים מהיום הראשון. מעולם לא עצרתם ואמרתם: היי, הם לא נראים כמונו, אין להם את ההשקפה המדויקת שלנו, בית הכנסת שלהם מתנהל אחרת משלנו. לא, התמקדתם במה שמחבר בינינו. אמרתם: הסבל שלך הוא הסבל שלי, הכאב שלך הוא הכאב שלי… הבן שלך הוא הבן של אמי, ולכן הבן שלך הוא אחי. כמו רות במגילה (שקראנו השבוע) אמרתם: אני לא אעזוב אותך, גם אחרי שהבן שלך מת, אני קושר עצמי עימך. גורלך הוא גורלי. בוגרי ותלמידי ישיבת 'ישיבה יוניברסיטי', הענקתם לנו החייאה רוחנית, לנו ולכל משפחות החטופים. התייצבתם ואתם ממשיכים להגיע. פעלתם ואתם ממשיכים לפעול. אנו בישראל, נמצאים בצומת דרכים. אנו פצועים ומותשים מהקרבות – לא רק מבחוץ, אלא גם מהקרע בפנים. זה מסוכן מאוד, ואסור שזו תהיה אופציה! אחד הדברים החשובים ביותר לעשות, כשמישהו טועה, הוא לעצור ולהודות שטעינו ושאנחנו אבודים…
אני יודעת שזה קשה במיוחד עבור גברים מסוימים, בעיקר בנהיגה. זה השתפר, ברוך ה', עם פיתוח ווייז וגוגל מפות. ולבסוף, משהו שלמדתי מהאתגר המפותל והשמיימי שנפל בחלקה של משפחתי. אנחנו האנשים איננו מה שאנו אומרים, אנחנו לא מה שאנו חושבים, ואנחנו אפילו לא מה שאנו מאמינים בו. בחיים האלה אנחנו מה שאנחנו עושים! אז לכו, עשו, אורות זוהרים של פלא, לכו והיו כוכבי הצפון שלנו, היו המגדלור שלנו, היו התקווה שלנו, לכו ועשו!".
מה יש בדברים הללו, שמפעים את הלב? כנות, אהבה, עוצמה ונחישות, המעוגנות במוסר היהודי ובחוויית ייעוד. רייצ'ל, באנושיותה, זו שיש בה הומור וקריצה פמיניסטית, מחויבת בכל מאודה לשינוי המציאות החברתית לטובה. היא משדרת מסר בלתי מתפשר של ערבות הדדית, של מציאת המשותף והמחבר בין אנשים, חרף כל המפריד, ופועלת באסרטיביות ובעוצמה לקידום עתיד מוסרי של 'למען אחיי ורעיי' ו'באשר תלכי אלך'.
רייצ'ל – רחל ורות המואבייה, אותה הזכירה בדבריה, וגם נעמי, הן אימהות, לביאות, מנהיגות. בדיבור, אך בעיקר במעשה.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
