מירון ח. איזקסוןבליל הסדר אנו למדים להרבות בסיפור יציאת מצרים. העניין ברור: מי שכולל את עצמו בסיפור הלאומי מכריע את אופי זהותו האישית ומקבל על עצמו, במידה זאת או אחרת, את מורשת ישראל לדורותיה. אבל בכך לא תם העניין. החובה היא דווקא לספר. ניתן היה לבחור פועל אחר: כל המרבה להזכיר, או כל המרבה ללמוד, ועוד. דווקא הסיפור כפעולה אקטיבית נקבע בעבורנו. כשאדם מספר משהו, הוא במובן מסוים חווה מחדש את החוויה המסופרת. הוא לא רק "מדווח", הוא משתתף ומזדהה ומתרגש. התודעה שלו פעילה לא רק ככוח זוכר, אלא גם כאנרגיה המשתתפת בעלילה עצמה.
ואכן אנו מצווים לספר לבנינו ולבנותינו, לא רק לתאר. גם לסיפור ישנם גבולות, הוא חי על הספר (גבול). יש לו גם צורה, שהרי אין להפריד בסיפור טוב בין התוכן לבין הצורה, יש לו מעין תספורת משלו. וישנה עוד מילה משמעותית המתחבאת כאן: פור. אותו פור של פורים ושל יום הכיפורים, גורל יהודי, אפשרויות שונות, חופש בחירה מסוים שיש בו גם סיכונים וגם פלאות. הסיפור היהודי מגיע עד קצה הזמנים והמקומות, מתרחש בפרטים רבים, מביע גורלות וגבולות, וממשיך להיכתב.
בשבועות אנו קובעים את הסיפור בספר המכונן שלנו, התורה. אנו שבים בין השאר לספור את הזמן הראשון: הימים והשבוע. החל מהבריאה, ימות השבוע והשבוע כמקשה אחת, הם יסוד הזמנים. כפי שהעיר באוזניי בני הבכור לפני שנים רבות: השבוע, ובעיקרו השבת, הם זמן משותף לכל תרבות אנושית וזאת להבדיל מחישובי חודשים ושנים. בכל מקום אליו נגיע בעולם, השבת חלה בעיתוי זהה (כמובן כניסתה ויציאתה בשעות משתנות על פי זמן השקיעה וצאת הכוכבים). חג השבועות הוא בעיניי לא "רק" חגיגת התורה כי אם גם חג הספירה האנושית, הכללית והספירה היהודית הנפרדת (מהבריאה, מיציאת מצרים, מבניין הבית, מהחורבן, משיבת ציון וכו'). הוא גם החג של ניצחון השבת וממילא השבוע על כל חישובי הזמן האחרים. בפסח אנו מספרים את האירועים שקרו, במידה רבה כדי שנוכל לזכור אותם. בשבועות אנו סופרים את הזמנים בשיטת הזמן הבריאתית, השבתית והיהודית.
הזמן הוא חיוני, ועם זאת עלול גם להעיק. אני לעיתים מנסה להפסיק לזמן מה "למדוד" את הפעולות שלי מבחינת זמן, מרחק, מאמץ, מימוש וכו'. בעוונותיי אני נוטה להיכשל בכך: אפילו בעת ריצה על חוף הים (אליה אני כמעט "מכור"), אני מתקשה לא להציץ בשעון הריצה כל מספר רגעים כדי לבדוק את עצמי. אדם מודד את עצמו ללא הרף, וודאי שבפעמים רבות לא בנושאים החיוניים ביותר. במובן זה האדם הוא בתחרות תמידית עם עצמו. כפי שזיכרון הוא אוצר גדול אבל מסוגל להפוך לעינוי גדול כשהוא הופך לשתלטן מוחלט על מחשבותינו, כך גם הזמן חיוני ממש לתפיסתנו אבל יש בו כמובן פוטנציאל רב לגרימת מועקה עמוקה.
"הרגע" לכאורה אינו מוגדר באופן מדויק, ואולי לכן יש בו גם ממד של "רגיעה", אבל עם זאת הוא גם יודע "לגעור" בנו על כל נטייה שלנו להתעכב, להאט, להמתין. הדקה מדקדקת עימנו עד מאוד, וכל מה שנמדד בעזרתה הופך לתכוף וכמעט לבהול. השעה יכולה להיות "נכונה" ויכולה גם להיות מצערת חס וחלילה, או שעת דמדומים לא ברורה. היום כבר דורש מעימנו הסתכלות רחבה יותר, הזוכרת בקרבה את ימי הבריאה, גם אם כל יום מימי הבריאה נספר לגמרי אחרת (לפחות עד בריאת השמש והירח ביום הרביעי).
היום גם "מכניס" למשוואה את המהות האישית את ה-"מי" של כל אחד ואחת מעימנו. בספירת העומר אנו סופרים גם את הימים וגם את השבועות באותה עת. וספירה זאת משלימה את הסיפור של יציאת מצרים: מי שנמצא בסיפור היהודי לוקח על עצמו גם את שיטת ספירת הזמן של מורשתנו.
