הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)בעקבות הכרזת ראש הממשלה על מינוי האלוף דוד זיני לראש השב"כ הבא, פרצה מהומה תקשורתית. אני מכיר את זיני שנים רבות – ואין לי ספק כי הוא מתאים לתפקיד.
צריך לומר את האמת: ההתנגדות שמושמעת אינה נובעת מכישוריו או מיכולותיו, אלא ממאבק על השליטה במוקדי הכוח במדינה. זה אינו ייחודי לישראל – גם בעולם הרחב רווחת תופעה שבה בכירים מנסים לרכוש לעצמם עצמאות ולהתנתק מהכפיפות לדרג שנבחר על ידי העם. זהותם של בעלי התפקידים הבכירים הופכת, לכן, לקריטית עבור מי שאינם מעוניינים להיות כפופים למדיניות שנקבעת על ידי הדרג הנבחר. זו האמת – גם אם למתנגדים קשה להודות בכך. במקום זאת, הם ממציאים תירוצים שונים.
במהלך המחלוקת נאמרו דברים חמורים ביותר – התייחסות לזהותו הדתית, למספר ילדיו כ"י, לכינויו "משיחי" (כאילו היה זה ביטוי גנאי – בעוד כל יהודי מאמין מצהיר מדי יום שהוא מאמין בביאת משיח; גם דוד בן-גוריון כינה את עצמו "משיחי" ואת המפעל הציוני כמפעל "משיחי"). אלו אמירות מזעזעות, בוטות, שמבקשות ליצור דלגיטימציה לפרופיל הזהותי שזיני מייצג ברקמה של החברה הישראלית, אמירות שחצו קווים אדומים ופגעו קשות ברקמה העדינה של החברה הישראלית.
אנו מקווים שהמינוי ייצא לפועל ויצליח להתגבר על המכשולים שינסו להערים בדרכו. אך גם אם כן – נישאר עם הצלקות שיצרו אותן אמירות מקוממות. יתרה מזו, הן גורמות נזק גם למי שמשמיע אותן, כבומרנג. הן פוגעות באותו ענף שעליו הם עצמם יושבים, משום שמי שיוצר דליגיטימציה לפרופיל הזהותי של זיני, עבורו, גם רבים מאוד מהמפקדים והלוחמים, בסדיר ובמילואים, שיש להם פרופיל זהותי דומה לזיני, אינם לגיטימיים. הניסיונות להסביר למתנגדים את הנזק נתקלים בחומה אטומה.
שלום פנימי הוא תנאי לניצחון. בלעדיו, לא יהיה גם שלום עם אויבינו. זו גם מחויבות מוסרית שלנו כלפי רבים מהנופלים, שכתבו על כך בטרם נפלו – בשמו הם יצאו לקרב שממנו לא שבו. קללת הפילוג בעם ישראל אינה חדשה – היא מלווה אותנו מימי קדם. מוטלת עלינו החובה לעשות כל שניתן כדי למנוע אותה.
על כך מתפללים הכוהנים מדי יום כשהם נושאים את כפיהם בברכת הכוהנים: "…יִשָּׂא ד' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם!". וסמוך לה, הברכה החותמת את תפילת שמונה עשרה – ברכת השלום: "שִׂים שָׁלוֹם, טוֹבָה וּבְרָכָה, וכו'. עָלֵינוּ וְעַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וּבָרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ד' אֱ-לֹהֵינוּ תּוֹרָה וְחַיִּים, וכו', בְּרָכָה וְשָׁלוֹם וְטוֹב בְּעֵינֶיךָ לְבָרְכֵנוּ וּלְבָרֵךְ אֶת כָּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, בְּרָב־עֹז וְשָׁלוֹם".
ברכת הכהנים מופיעה בפרשתנו. ועליה דורש ה"ספרי" מדרש ארוך, שפותח במילים "גדול השלום!" בין דברי חז"ל שם: "גדול השלום! שאין כלי מקבל ברכה אלא שלום. שנאמר: "ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום" (תהלים כט, יא). ר' אלעזר הקפר אומר: גדול השלום! שאין חותם כל הברכות אלא שלום, שנאמר: "יברכך ד' וישמרך יאר ד' פניו אליך ויחונך ישא ד' פניו אליך וישם לך שלום".
ר' אלעזר בנו של ר' אלעזר הקפר אומר: גדול השלום! שאפילו ישראל עובדין עבודה זרה ושלום ביניהם כביכול אמר המקום אין השטן נוגע בהם שנאמר: "חבור עצבים אפרים הנח לו" (הושע ד יז) אבל משנחלקו מה נאמר בהם?: "חלק לבם עתה יאשמו" (הושע י, ב) הא גדול השלום ושנואה מחלוקת. גדול השלום שאפילו בשעת מלחמה צריכים שלום שנאמר: "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום". (דברים כ, י).
השכנת שלום פנימי היא משימה מאתגרת: "עִקַּר הַשָּׁלוֹם הוּא לְחַבֵּר שְׁנֵי הֲפָכִים, עַל־כֵּן אַל יְבַהֲלוּךָ רַעְיוֹנֶיךָ אִם אַתָּה רוֹאֶה אִישׁ אֶחָד שֶׁהוּא בְּהִפּוּךְ גָּמוּר מִדַּעְתְּךָ, וְיִדְמֶה לְךָ שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם אֹפֶן לְהַחֲזִיק בְּשָׁלוֹם עִמּוֹ, וְכֵן כְּשֶׁאַתָּה רוֹאֶה שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁהֵם שְׁנֵי הֲפָכִים מַמָּשׁ, אַל תֹּאמַר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, כִּי אַדְּרַבָּא, זֶהוּ עִקַּר שְׁלֵמוּת הַשָּׁלוֹם לְהִשְׁתַּדֵּל שֶׁיִּהְיֶה שָׁלוֹם בֵּין שְׁנֵי הֲפָכִים. כְּמוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁעוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו בֵּין אֵשׁ וּמַיִם שֶׁהֵם שְׁנֵי הֲפָכִים" (ר' נחמן מברסלב, ליקוטי תפילות פ).
בגלל חשיבות השלום הפנימי מצווה התורה על השכנת השלום במתכונת שונה משאר המצוות: "חִזְקִיָּה אָמַר: גָּדוֹל שָׁלוֹם שֶׁכָּל הַמִּצְוֹת כְּתִיב בְּהוּ (שְׁמוֹת כ"ג) 'כִּי תִּרְאֶה', 'כִּי תִּפְגַּע', (דְּבָרִים כ"ב) 'כִּי יִקָּרֵא', אִם בָּאַת מִצְוָה לְיָדְךָ אַתָּה זָקוּק לַעֲשׂוֹתָהּ וְאִם לָאו אִי אַתָּה זָקוּק לַעֲשׂוֹתָהּ, בְּרַם הָכָא (תְּהִלִּים ל"ד): 'בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ' בַּקְּשֵׁהוּ לִמְקוֹמְךָ וְרָדְפֵהוּ לְמָקוֹם אַחֵר" (ויק"ר ט, ט). כל מצוות העשה שבתורה חובה לקיימן כאשר הן מזדמנות, ואין חובה ליזום מצבים כדי להתחייב בהן, אולם אחר המצווה להשכין שלום צריך 'לרדוף' וליזום את קיומה. "ד' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ד' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם".
