קותי גוטמן, יועץ מס וכותב בשביל הנשמה (kutigu@gmail.com)כבר למעלה מ-600 ימים הוא לא עשה את זקנו ולא נגע במחלפות שערו. באותו יום מר ונמהר נשבע – קבל עם ואינסטגרם – שלא יטעם אלכוהול, אפילו לא במיץ ענבים של קידוש. יזיר עצמו מכל אלה. וכל כך למה? מפני מה שנאמר: "לא תוכל לעמוד על דם רעך". איך יוכל בכלל ליהנות כשהם שָם, במנהרות אפלות, ואין פדיון ואין תקווה?
בתחילה אמרו לו – סתם נזירות 30 יום. אבל הימים נוקפים, והלב דופק. שנה עברה. שנה ו-8 חודשים. ובכל פעם שיש דיבורים על עסקה ליבו גואה, ואז, מתרסק לרסיסים, כשם שנשברו הלוחות. שברים-שברים מונחים עמוק בלב.
לאט לאט – אהבה. אהבה של שיער. בתלתליו הרכים שהתגלגלו לו על הצוואר, כעדר הרחלים שגלשו מן הגלעד. וזקנו – נהיה לו לדגל. הפך סמל. דמות דיוקן של עצמו. התחיל להתאהב בדמותו.
ואז באו הרֵעִים: אוריה נוזף בו: "חבר, אינאף איז אינאף! שחרר את הנדר, תן לשיער לנשור". איתי מחרה‑מחזיק אחריו: "באמת נראה לך שזה מה שישחרר אותם? זה בכלל מזיז לחמאס? זה ולא איזה מתווך קטארי?" אבל דניאל דווקא אומר: "שמע, אני אומר את האמת – אתה נראה טוב. יש לך קטע עם השיער הזה, קצת כמו נביא מהמקורות, אבל עם טאץ' תל אביבי". ויונתן מוסיף בקול שקט אך נרגש: "אל תוותר. אני חושב שהמעשה שלך קדוש. נזירות לשם שמיים. מישהו צריך להרגיש את הכאב עד הסוף. לא הכל פוליטיקה". ואליאב מוסיף: "ומה אם לעולם לא יימצאו? ומה אם נעלמו בים הכאוס וההרס?"
והוא שואף שאכטה מהסיגריה – מזל שלא כלל אותה בנדר. אתמול פגש את רבו מהישיבה התיכונית. הרב הביט בו ושאל: "היכן הכיפה? אבדה בתוך הרעמה?" ואחר כך פסק: "דע לך – לו בית המקדש היה קיים, היית צריך להביא קורבן חטאת. הרי חוטא אתה". הוא שאל: "חוטא?" הרב ענה: "כן. שהזרת את עצמך מהנאות העולם הזה, מהיין, מהתספורת, בלי לחשוב פעמיים".
והוא חייך, סלסל טבעת עשן לשמיים והשיב: "ראוי קורבן חטאת שלי – בשביל השבת החטופים". ואז הוסיף בלחש, כמעט לעצמו: "אולי הרב לא מבין… זה לא על היין, זה על הזיכרון. זה על הבחירה לא לשכוח. זה נדר של סולידריות".
והרב לחש: "ראוי קורבן חטאת – בשביל בניין המקדש".
