מחיצה בבית כנסת או מחיצה בלב?

לפני מספר שבועות פרסמתי טור שעורר לא מעט תגובות. אחד הרבנים שאני מעריך מאוד התקשר אליי בעקבותיו. הוא שיתף בדברים חשובים, והזמין אותי לחשוב עוד לעומק. בין השאר, הוא העיר שמהקריאה בטור אולי השתמע שאני מזדהה הרבה יותר עם הזוג ההומוסקסואלי שפגשתי, מאשר עם החרדי שביקש לא לשבת ליד אישה. הוא שאל, אולי בצדק: למה שם בחרת להפעיל הבנה, ואילו כאן ביקורת?

למי שלא קרא את הטור, הנה תזכורת קצרה: במהלך טיסת "אל על", ניגש אליי נוסע דתי וביקש להתחלף איתי במושב, משום שאינו מוכן לשבת ליד אישה. סירבתי. הוא עבר נוסע אחר, ועוד אחד, עד שמצא מקום. בינתיים, נוצר בלבול, נוסעים גילו שמקומם נתפס, וצוות הדיילים נאלץ להתערב כדי ליישב את הסיטואציה. שאלתי את עצמי האם ייתכן שאדם, בשם אמונתו, יזיז אחרים ממקומם? ואם כן, מה ההבדל בין זה לבין אדם שמסרב לשבת ליד להט"ב, כהה עור, או מתנחל? איפה עובר הגבול?

מן הצד השני, במהלך ביקור בארה"ב, פגשתי זוג גברים עם שלושה ילדים. כששאלתי היכן האם, אחד מהם הצביע על בן זוגו. לרגע, הובכתי. לא מהם אלא מהצורך שלי לשנות את נקודת המבט שלי. וזה מה שעשיתי. הרב המקומי סיפר לי שברכה פשוטה כמו "מזל טוב" לזוג כזה עלולה לעלות לו בהדחה מארגון רבני. שאלתי את עצמי: האם להיות אנושי זו סכנה? האם הברכה הפכה לעוון? הרב ששוחח איתי נגע בנקודה רגישה, ואולי באמת יש מקום להעמקה.

בזמן השבעת הממשלה, ראיתי עיתון חרדי שמחק בפוטושופ את פניהן של נשות הממשלה. הן פשוט לא הופיעו. כאילו לא היו. זו לא עוד מחלוקת על תיאולוגיה, זו מחיקה של אנושיות. דווקא על רקע זה, אני חוזר שוב למסורת יהדות אתיופיה. במסורת זו לא הייתה מחיצה בבית הכנסת. כן, הייתה הפרדה אך היא נבעה מתוך כבוד, לא מתוך פחד. הגישה הייתה פשוטה: "יצר לב האדם טוב מטבעו". אנחנו לא נלחמים ביצר, אנחנו מטפחים את הטוב. עבודת ה' אצלנו נשענה על אהבה, לא על אימה. לא על הפחד מהגיהינום, אלא על החתירה לטוב.

ומכאן, כל כך ברור ההבדל בין אדם שחי את חייו לבין אדם שכופה את אמונתו על הסביבה. זוג חד-מיני שחי בשקט אינו פוגע באיש. אבל אדם שמסרב לשבת ליד אישה, או שמוחק אותה מתמונה – פוגע. לא ברגש. באדם ההבחנה הזאת אינה רק תיאולוגית, היא מוסרית. היא קשורה בשאלה: האם אנחנו סומכים על האדם? האם אנחנו נותנים אמון בכוונותיו? בתוך כל זה, אני גם מבין את החששות של הציבור החרדי את הרצון לשמר את אמונתו, את חששו משינויים חיצוניים. ואני גם מבין את חבר הכנסת הערבי שזעק לאחרונה ש"עזה ניצחה את הכיבוש". גם לו יש רגשות, גם אם איני מסכים עם דבריו כלל. כולם כאן עם אמונה, עם כאב, עם עמדה.

כאן עולה השאלה המרכזית: איך חיים ביחד? אני חושב שהתיאולוגיה של יהדות אתיופיה מציעה לנו מודל רלוונטי במיוחד לעידן הזה. מודל שמתחיל מהאמונה הפשוטה אך העמוקה ש"כולם שווים לפני הקב"ה". כן, יהודים, מוסלמים, נוצרים, דתיים, חילונים, להט"ב, מסורתיים – כולם נבראו בצלם. אבל האמונה הזו לא עוצרת בשוויון. היא מכירה גם בכך שבני האדם שונים. ששוני הוא לא מכשול, הוא חלק מהקיום. לכן, כל אדם ראוי למרחב שיאפשר לו לבטא את אמונתו, את זהותו, את דרכו.

עם זאת, וזה חשוב, המרחב הזה אינו אישי בלבד. אני לא חי לבד. אני חלק מקולקטיב, ממשפחה, מקהילה, מעם. הזהות שלי נובעת מהקשר, לא רק מהפרט. בתוך התפיסה הזו, החירות האישית מתקיימת תמיד לצד תחושת שייכות. אני לא רק שואל מה נכון לי, אלא גם מה נכון לנו. איך אני מבטא את דרכי בלי לפגוע באחר, ואיך אני חי את אמונתי תוך שמירה על המרחב המשותף. זה מה שמציעה התרבות הדתית של יהודי אתיופית יהדות מקראית. והיא נדמה לי רלוונטית מתמיד.

לכן, מדינה יהודית ודמוקרטית לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על אף אחד, אבל גם לא יכולה להרשות לעצמה שיפגעו באחרים בשמה. אף אחד לא יקבע לאחר כיצד להאמין לא לדתי, לא לחילוני, לא למוסלמי, לא לנוצרי. אבל המדינה חייבת להגדיר את גבולות המרחב המשותף. וכאמור, בלב הדיון הזה לא עומדת השאלה מי צודק. העיקר לא מי "מנצח", אלא איך ממשיכים לחיות יחד. לא מתוך שקר, לא מהעמדת פנים אלא מתוך אמת, כבוד הדדי וגבולות ברורים.