ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת נשא, הארוכה שבפרשות התורה, נפרשת על פני מאות פסוקים ועוסקת בפירוט כמעט טקסי של תפקידי הלוויים, מניין השבטים, סדר המחנות, טהרה במחנה, דיני הסוטה והנזיר, ולבסוף – בברכת הכוהנים ובקורבנות הנשיאים. אך בתוך העומס הפורמלי הזה מסתתרות שאלות אנושיות עמוקות: כיצד יוצרים קהילה שיש בה גם סדר וגם חמלה? כיצד בונים מסגרת שלא מוחצת את הפרט? איך מאזנים בין חוק לברכה?
בתוך השיח החינוכי – על ילדים, תלמידים או מבוגרים – השאלות הללו רלוונטיות מאי פעם. בעולם מרובה גבולות חיצוניים אך עמום ערכים פנימיים, אנו זקוקים לתזכורת :הסדר לבדו איננו מספיק. צריך גם להאיר פנים.
הפרשה פותחת בציווי "נשא את ראש בני גרשון גם הם", ביטוי יוצא דופן לפעולת הספירה. אין כאן ספירה כמותית בלבד – אלא נשיאה, הגבהה, ראיית אדם כעולם. בחינוך, זו קריאה נוקבת: לראות כל ילד, כל תלמיד, כל בן קהילה – לא כנתון סטטיסטי אלא כישות ייחודית. ספרים כמו "1984" של אורוול או "המשפט "של קפקא מציגים עולם שבו האדם נבלע בסדר קהילתי רודני. בשני המקרים, החברה מקדשת את החוק אך מוחצת את הנשמה. אצל קפקא, יוזף ק' אינו זוכה לדעת על מה הוא מואשם – הסדר מייצר חרדה, לא צדק. אצל אורוול, העולם קודר והוא מנוהל ומפוקח באמצעים של שליטה פיזית ומנטלית מוחלטת – ההגשמה המלאה של המשטר הטוטליטרי. אלו אזהרות: חברה שמקדשת סדר ללא חמלה – תסיים בבדידות, לא ביציבות.
jonathan-kho-unsplash.
היטיב לתאר זאת אהרון מגד בספרו "עשהאל": "אנשים שהם לא בודדים, שיש להם משפחה, חברים, לא מסוגלים להבין את הבודדים! כמו שאנשים בריאים לא מסוגלים להבין את החולים. הם מסוגלים לרחם עליהם, אבל הם לא מבינים! הם לא מבינים את הפסיכולוגיה של בן-אדם שחי לגמרי לבד, מיום ליום, והוא יודע ששום דבר לא יקרה מחר, לא מחרתיים, אף אחד לא יבוא לבקר, שום מכתב לא יהיה בתיבה, הטלפון לא יצלצל, ואם יצלצל זו תהיה טעות במספר… הבדידות היא מחלה! מחלה קשה! אבל כשאדם חולה – לוקחים אותו לבית-חולים, מטפלים בו, משתדלים לעזור… ומי שהוא בודד – להיפך, מתרחקים ממנו כמו ממצורע…" (עמ' 152-153).
וגם יהודית ויינשטוק בספרה "כולם היו כאן והלכו": "בנחלתכם אני הייתי נוכחת מאוד. תמיד הסבתא, הסבתא-רבתא. המלכה האם. יושבת בשולחנכם, שבנים כשתילי זיתים סביב לו. השמן הטוב של כיבוד הורים זורם בנחת סביבנו. אתם משוחחים על אנשים שאני מכירה וגם על כאלה שלא. מתווכחים לפעמים. אני יושבת בפינת השולחן, במקום של כבוד, בהחלט, מתבוננת בכולכם. אבל לא מתערבת בוויכוחים שלכם. לא שופכת לתוך המדורה הזאת את האמיתות שלי. מה הטעם? השנים לימדו אותי דבר או שניים. אין מי שישנה דעה בסופו של ויכוח" (עמ' 160).
לעומת זאת, בפרשת נשא הסדר נועד לשם יצירת מקום לשכינה. הלוויים נושאים את המשכן – כלומר, את הקדושה – והסדר הוא כדי לאפשר נוכחות, לא כדי לסמן שליטה. זהו הבדל עמוק. השבטיות המובנית של הפרשה – לכל שבט תפקיד, לכל מחנה מיקום – משקפת רעיון חשוב: שייכות נוצרת מתוך תפקיד. אך מה קורה כשמישהו שונה, זר, לא משתלב?
בכך נזכרת יצירתו של פנחס שדה," החיים כמשל", כסיפורו של אדם המבקש להיות שייך אך חש זר לעולם שסביבו – לדת, למשפחה, לחברה. הוא מחפש משכן פנימי, לא רק גאוגרפי. הדמות שלו היא בבואה מודרנית של לוי שלא נשא את משאו – שנשאר מחוץ למקדש. גם "העבד" של בשביס-זינגר מציג את ההתנגשות בין יחיד למסגרת. הוא אוהב, שואל, שובר כלים – אך אינו משתחרר מהצורך להשתייך. דווקא המסגרת שמדירה אותו – היא זו שמעצבת את סיפורו.
לקראת סיום פרשת נשא מופיעה ברכת הכוהנים – טקסט קצרצר אך עוצמתי: "יברכך ה' וישמרך… יאר ה' פניו אליך… ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". לאחר כל החוקים, התפקידים והקורבנות – מגיע רגע של ברכה, של מבט רך, של חסד. כאן מתחדדת ההבחנה: החוק מסדר, אבל הברכה מרפאת. בעולם החינוכי, זו אחת המשימות הגדולות – לא רק להציב גבולות אלא גם להאיר פנים. לא רק ללמד מה מותר ואסור, אלא גם לומר לילד: "אתה רצוי. אתה אהוב. אני רואה אותך."
הפרשה כוללת גם את פרשת הסוטה והנזיר – רגעים של חריגה מהשגרה החברתית, מקרים בהם יש צורך באיזון מחודש. הסוטה מואשמת – אך אינה נידונה אוטומטית. הנזיר פורש – אך רק זמנית. החוק אינו סופי – הוא מכיר במורכבות האדם. כך גם אצל ויקטור פרנקל, ב"האדם מחפש משמעות": הוא מראה כיצד גם בתוך הגיהינום של אושוויץ, האדם שומר על מוסר פנימי, על זהות מוסרית, דווקא כשהחוק החיצוני קורס. זהו מהלך עמוק: לא החוק מגדיר את האדם – אלא הבחירה הערכית שלו.
במובן מסוים, המסר הגדול של פרשת נשא הוא: לשאת את פניו של אדם, ולשים לו שלום. לראות אותו בתוך הסדר, להאמין בו גם כשנכשל, לברך אותו גם כשסטה. לשאת – במשמעות של הרמה, של סבלנות, של אחריות. זו שליחות חינוכית שאינה פגה לעולם – לא בגן, לא בכיתה, לא במשפחה ולא בחברה. בעידן של חוקים טכנולוגיים, של סדרים קהילתיים מתפוררים, של שיח מקוטב – נדרש מאיתנו להיות הכהן שמברך, הלוי שנושא, והמורה שרואה:
Ke sean siempre akseptados komo son (שיתקבלו [הילדים] תמיד כפי שהם [לאדינו])
לשאת, ולא לספור. לברך, ולא לשפוט. ולתת לכל ילד – ולכל אדם – מקום משלו בתוך המחנה.
