מערכת שבתוןאריה ארזי
מעמד הר סיני הוא רגע הלידה של עם ישראל כישות אחת. מעבר להיותו אירוע דרמטי חד-פעמי, הוא משקף תהליך חברתי בן ארבעה שלבים.
רגש “וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל” – רגע ההתלכדות
א. לשון יחיד יוצאת דופן
הפסוק “וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינָי וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר” (שמות יט, ב) מחליף לפתע את הצורה הרגילה "ויחנו" בלשון רבים. רש״י עוקב אחרי המכילתא ומפרש: “כאיש אחד בלב אחד”. כלומר זהו תיאור של הסכמה טוטאלית שאיננה חוזר בתורה. מבחינה סוציולוגית אפשר לראות בכך “רגע יסוד". אירוע ייחודי שבו כל המקטעים (שבטים, ובתי אב) מתלכדים לתודעה אחת.
ב. תהליכי חיברות מקדימים
העיון במבנה המחנות (במדבר ב) מלמד שקדמה לאחדות זו מערכת סדר ארגוני מרחבי: כל שבט לדגלו סביב משכן העדות. במעמד סיני: סידור המחנות סביב המשכן הוא “מבנה” שמכוון את התנהגות השבטים (כל אחד “איש על-דגלו”). המדבר סיפק את המבנה, אך רק בהגיעם אל ההר התקבעו הפעולה המאוחדת והצייתנות המעשית שלהם והפכה למוסד קבע.
ג. חוויית “חרדה נורמטיבית”
הר סיני מלוּוה בקולות, ברקים, ענן כבד וקול שופר. בני כל השבטים, העומדים מול ההר הבוער, חווים יחד אימה ורוממות, ולכן מתאחדים “כאיש אחד בלב אחד”. זו הדוגמה המקראית לקהילתיות או אחווה שוויונית שנוצרת תחת איום נשגב. כאן מצטלבת חרדה קיומית (“פן יפרוץ בם”) עם חרדת יראה מפני הנבואי – שילוב המזקק זהות אחת.
ד. התרוממות רוח קולקטיבית.
“כאיש אחד בלב אחד”. זהו תיאור של משהו חד-פעמי בהיסטוריה. אין זה מחנה פיזי בלבד – זו תחושת גורל משותף שמתפרצת מתוך חרדה קיומית ואמונה פתאומית. הסוציולוג אמיל דורקהיים כינה תהליכים מעין אלה התרוממות רוח קולקטיבית, רתיחה רגשית של קהל סביב חוויה דתית טראומטית או נשגבת. מתהווה כאן ערבות: כל שבט מרגיש קשור לאחר, לא מתוך חובה טכנית – אלא מתוך זהות חדשה.
חזון חוקתי “וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים”
רגע לפני מתן התורה, הקב"ה מציב את המסגרת: “ממלכת כהנים וגוי קדוש”. זו הכרזה חוקתית של חברה המבוססת על ברית: לא כפייה מלמעלה, לא שלטון של חרב, אלא הסכמה רעיונית בין א-לוהים לעם. ברגע זה, העם אינו צייתן גרידא, הוא הופך לישות מוסרית נושאת שליחות.
חוזה חברתי “נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע”: הבנה ציבורית של קבלת החוק
האמירה "נעשה ונשמע" (שמות כ"ד, ז') מבטאת פעולה של קבלת אחריות עצמית מצד העם. יש הטוענים שפעולה ציבורית נחשבת מוצדקת רק אם היא מתקבלת מתוך הסכמה בין אנשים שווים. גם אם לפי אחד המדרשים ה' הכריח את העם לקבל את התורה (כמו שאמרו "כפה עליהם הר כגיגית"), בסופו של דבר נאמר בפה מלא "נעשה ונשמע" – ביטוי של הסכמה ברורה. ההתמקדות של הפסוק בביטוי הזה מדגישה את הקשר שבין רעיון של קבלת שלטון שמיים לבין דרך קבלת חוקים במדינה על ידי הציבור. האמירה “נעשה ונשמע”, יחד עם דם הברית שמשה זורק על העם ועל המזבח, יוצרים חוזה חברתי־רוחני. אין זה רגש בלבד, אלא מוסד. המעמד מקבל מיסוד משפטי, הפיכה של הברית למערכת מחייבת עם גבולות, מחויבויות, וסנקציות.
כלים – תרי"ג מצוות: רשת נורמטיבית
מהרגע הזה והלאה, העם איננו רק קהילה מאמינה – הוא מקבל 613 מצוות שמקיפות את חייו: מה הוא אוכל, מתי הוא נח, איך הוא מדבר. זו מערכת נורמטיבית סמלית שממנה האדם שואב דרכי פעולה, תגובה והזדהות לאורך חייו. התורה, אם כן, אינה רק "חוק" – היא מנגנון שמייצר זהות יומיומית.
כך, ארבעת השלבים האלו – רגש, חזון, חוזה וכלים – בונים את המהפכה של סיני. מעבדים נולדת אומה. ממקטעים שבטיים נוצרת מסגרת אחת. מהלם של ים סוף צומחת קהילה בריתית־ריבונית. התורה נמסרת בהר סיני בלשון יחיד ("אָנֹכִי", "לֹא יִהְיֶה"), בלי לפנות במפורש למנהיגי השבטים. זהו סוג של הסכם כולל שמעל לכל השבטים – הוא לא מבטל את המבנה השבטי הקיים, אבל כן קובע שיש סמכות מוסרית וחוקית גבוהה יותר שכולם כפופים לה.
מעמד הר סיני מהווה ציר היסטורי מטפיזי: רגע אחדותי שאין דומה לו, בו עובר המוקד משבט אל “עם” המתייצב מול הא-ל כשותף ברית. המהלך משלב עומק רוחני הלכתי עם תהליך חברתי – היווצרות חוקת-על המכתיבה זהות כוללת ומנגנוני תרבות המקיימים אותה לאורך דורות.
arye.arzi@gmail.com
(הכותב הוא מנחה סדנאות לניהול ומנהיגות, חוקר ומרצה על נושאי המנהיגות וניהול בתנ"ך)
