יעקב ספוקויניסמיכות מעניינת בפרשתנו בין הברכה המשולשת שבפי הכוהנים ובין קורבנות הנשיאים. הברכה האמצעית "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ" חשובה במיוחד בימים אלה. מדרש רבה כותב: "ויחונך, ייתן בכם דעת שתהיו חוננים זה את זה ומרחמים זה את זה, כעניין שנאמר 'וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ' [דברים יג, יח]". ומוסיף על כך אבן עזרא: "ואם ביקשת אותו בעת צרה, הוא יחונך". הקב"ה נוהג ברחמים כלפינו כאשר אנחנו נוהגים כך אחד כלפי זולתו. כך קורה ביחס בין איש לרעהו. מה בעניין יחסים עם אומות העולם? הסמיכות לפרשת הנשיאים מלמדת, אולי, כי הנשיא כנציג העם צריך אף הוא להצטייד בברכה המשולשת של הכוהנים, ועל מנת להשיג את השמירה והשלום [ברכות א+ג] הוא זקוק לברכה לשאת חן בעיני נציגי אומות העולם כדי שיוכל להביא ביטחון ושלום לעמו.
hoang nguyen
לעיתים, תמיכה כזו של מנהיגי אומות העולם בעם היהודי נראתה בעליל כנובעת מהברכה המיוחדת. כך היה בשנת 1917. מנהיגים ציוניים ניסו בכל כוחם להשיג הצהרה בריטית לטובת הקמת "בית לאומי לעם היהודי בא"י", אך המו"מ היה תקוע. בכל פעם שהתקרבו, צץ מכשול אחר. ראש הממשלה הבריטי החדש לויד-ג'ורג' רצה מאוד להטביע את חותמו על מפת העולם ולהעניק ליהודים מִנשר להקמת מדינה. אלא שבתוך הקבינט הבריטי לא היה לכך רוב. מי שהכשיל זאת הפעם היה דווקא השר היהודי אדווין מונטגיו. הוא ראה בהצהרה לטובת הציונות סוג של אנטישמיות, כיוון שמעכשיו היהודים ייחשבו זרים בכל מדינה. מונטגיו השיג רוב נגד ההחלטה. רוה"מ לויד-ג'ורג' לא ויתר, וסוכם בקבינט כי יבקשו מהנשיא האמריקאי ווילסון לחוות דעה בסוגיה.
לויד-ג'ורג' לא היה שקט, הוא חשש מווילסון. הנשיא האמריקאי וודרו ווילסון [1913–1921] היה נשיא אידיאולוגי מאוד. כפרופסור למדע המדינה שאף ווילסון ל'תיקון עולם'. הוא ראה בחזונו את נפילת האימפריות הגדולות לטובת עמים עצמאיים ודמוקרטיים. למרות זאת, היה רחוק מהרעיון להעניק לעם היהודי אפשרות להקים מדינה. לפני שנבחר, הבטיח לאמריקנים שלא יצטרף למלחמות 'העולם הישן' אלא יפעל למען השלום. אך המציאות טפחה על פניו. עד מהרה מצא עצמו פועל במצב שבו העמים הדמוקרטים במערב אירופה ובאוקיאניה לוחמים נגד דיקטטורות ב'מלחמה הגדולה' – 'מלחמת העולם הראשונה'.
הסימפתיה של צמרת ממשל ווילסון נחלקה בין אוהדי גרמניה לבין אוהדי אנגליה. ווילסון לא רצה להתערב במלחמה וקנה את הסברי הגרמנים לשורה של תקריות דמים באוקיינוס האטלנטי. לווילסון היה רעיון מהפכני – לעשות שלום נפרד עם האימפריה העות'מאנית ובכך להקטין את כוחה של הברית הגרמנית. לויד-ג'ורג' חשש שרעיון זה יטרפד כל סיכוי לניצחון בריטי במלחמה. יתרה מכך, לויד-ג'ורג' הביע חשש שהגרמנים יצהירו הצהרת אהדה לרעיון המדינה היהודית ויסייעו בכך לגרור את ארה"ב לטובתם. הבריטים חיפשו אפוא נתיבות לליבו של הנשיא האמריקאי. למרבה האכזבה, בתגובתו הראשונה, סירב ווילסון להביע דעתו.
בנקודה זו נכנס ויצמן לתמונה. הוא פנה לידידו השופט היהודי האמריקאי לואי ברנדייס וביקש את עזרתו. במכתבו לברנדייס תיאר ויצמן את ההזדמנות הבלתי חוזרת לקידום הרעיון הציוני, וכי כרגע ידם של היהודים האנטי-ציוניים על העליונה. ברנדייס גייס לעזרתו את הרב הרפורמי סטיפן וויז. וויז השיג עבורם פגישה עם עוזרו של ווילסון, 'קולונל' האוס. בפגישה רשם האוס מזכר, ובו היתרונות שיהיו לארה"ב בקבלת הבקשה הציונית. האוס הביא אישית את המזכר לנשיא. נימוקי ברנדייס-וויז נשאו חן בעיני ווילסון, והוא כתב להאוס: "אני מקבל את עמדתך ואבקשך להודיע על כך לבריטים בשמי". האוס העביר את הדברים לבלפור.
בישיבה המכרעת, באוקטובר 1917 הקריא בלפור את המברק: "הנשיא ווילסון מתייחס בעין יפה עד מאוד לתנועה הציונית". הפעם, בזכות התמיכה הנשיאותית, הושג רוב של שני קולות בעד 'הצהרת בלפור'.
Yaakovspok1@gmail.com
