הכל כלול- אמונה קומפקטית

ממשה עד משה לא קם הוגה דעות שיצור עבורנו עיקרי אמונה מנוסחים, מהוקצעים, ומחייבים כ-13 העיקרים. ברבות הימים התברר כי מספר העיקרים צומצם, לא דרך ויתור או ביטול אלא בדרך של ניסוחים המחייבים קיומם של כללים אחרים בעיקר מנימוקים לוגיים, גם בלי לכותבם במפורש. כך עברנו למספר שש (ר' חסדאי קרשקש), שלשה – (ר' יוסף אלבו) מציאות ד', תורה משמים ושכר ועונש ולבסוף – אחד (הרשב"ץ) – תורה משמים.
מדוע נבחר דווקא עיקר זה שמשמעותו היא התגלות? שלשה כווני מחשבה אפשריים:
א. מציאות ד' הוא עיקר מופשט מידי ושכר ועונש זה עניין טריוויאלי למדי, נשארנו עם 'תורה משמים'.
ב. תורה משמים, אף הוא עיקר גורר. הוא גורר תובנות אמוניות יסודיות, כמו- מה כתוב בתורה? מה מחייב אותנו בה? מי הגורם שכה מעוניין כי נקיים את תורתו? ושאלת השאלות – 'מה יוצא' לו מכך?
ג. התגלות (=תורה משמים), הינה מפגש חוויתי. נושאים מופשטים עוברים לרוב דרך התבונה השכלית וכפופים למגבלותיה. במפגש החוויתי, בהתגלות, אין אנו מוצאים 'אנטינומיה של התבונה הטהורה' בלשון קאנט, זהו עיקר 'ידידותי לסביבה'.
התוכן של המפגש מחייה את הנפש, במיוחד כאשר המשפט הראשון במפגש מדהים בתוכנו ובעוצמתו- "אָֽנֹכִי֙ ה' אֱ-לֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים. לֹ֣א יִהְיֶ֥ה־לְךָ֛֩ אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל־פָּנָֽ֗י". מפגש היכרות עם 'גורם' המוכיח כי הוא זה אשר הוציאנו ממצרים מבית עבדים, לא פרעה ולא משה. זו אינה יכולה להיות חוויה סטייל 'מטריקס' או 'עולמות אבודים'. חווית היציאה ממצרים וכל הנלווה אליה הינה עניין מוחשי לכל אחד מן המשתתפים במפגש, ובלי מילה אחת על בריאת העולם.
עם מי נפגש בורא עולם במעמד הר סיני? עם כל אחד מאיתנו, לא במובן הפיזי. הפנייה אל עם ישראל הינה בלשון יחיד: "אָֽנֹכִי֙ ה' אֱ-לֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים. לֹ֣א יִהְיֶ֥ה־לְךָ֛֩ אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל־פָּנָֽ֗י". למי הכוונה? למשה? לכל נוכח במעמד הנשגב? לנפשה של האומה? בדרך של אלימינציה ניתן בקלות להראות כי שתי האפשרויות הראשונות אינן באפשר. האומה אינה קבוצת אוסף של יחידים, אלא ישות מטאפיזית שאינה כפופה למגבלות הזמן מרגע היווצרותה.
כל אחד מצווה לחיות בחוויה זו: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים" (פסחים קטז, ע"ב).
נשא תש"פ