הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')במלחמת 'חרבות ברזל' נשמעו ביחידות הקרביות בצה"ל קולות שלא נשמעו זה אלפי שנים – קולות החצוצרות בהן תקעו רבנים צבאיים לפני כניסת הלוחמים לעזה. רעיון התקיעה בחצוצרות הגיע לחזית מפרשתנו 'בהעלותך', בה הצטווינו לתקוע בחצוצרות כשמתרגשת מלחמה על ישראל. אחד הרבנים ציין כי "התקיעות נוסכות בלוחמים רוח גבורה, רוח עוז ותעצומות נפש".
עם זאת, עיון בדברי חז"ל והפוסקים מלמד שהתרועה בעת מלחמה לא אמורה להתבצע דווקא בקרב החיילים היוצאים לקרב, אלא בכלל עם ישראל בכל מקום בארץ. המלחמה היא רק דוגמה המלמדת על כך שיש "מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור… כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן" (רמב"ם, תעניות א, א). המעיין בפרשתנו רואה שהמצווה לתקוע בעת מלחמה לא מופיעה במצוות המלחמה שבתורה, אלא היא אירוע אחד מתוך רשימה של אירועים בהם יש לתקוע בחצוצרות.
התקיעה בחצוצרות נועדה לכמה תפקידים: לזמן את נשיאי העדה אל משה, לקרוא לכל העם להתאסף ולהתקהל מול פתח אוהל מועד, להודיע לבני ישראל על יציאה למסע חדש, לתקוע בימי חג ומועד בעת הקרבת קורבנות הציבור, להריע בהן בעת מלחמה ובכל עת צרה, וחז"ל אף למדו מהן על תקיעות במלכויות, זיכרונות ושופרות בראש השנה.
מהו המכנה המשותף של כל האירועים הללו, ומה המשמעות שצריכה להיות לתקיעה זו במלחמה בזמננו? כדי לענות על כך, עלינו לעמוד על הלכות מיוחדות שיש לגבי עשיית החצוצרות והשימוש בהן בעת מלחמה. על עשיית החצוצרות אומרת התורה: "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם". אין אף כלי מחוץ למשכן שצריך להיעשות מקשה אחת, ואף במשכן רק המנורה והכרובים נעשו מקשה אחת. מדוע כה חשוב שהחצוצרות תיעשנה מקשה אחת?
המילה "מִקְשָׁה" באה מהמילה קשה, ועניינה הוא שהכלי צריך להיעשות מגוש מתכת אחד ואחיד, ולא מחיבור חלקים שונים. חפץ שנעשה מקשה אחת אינו שביר, ולא ניתן לחלק אותו לחלקים שונים. לאור זאת, אפשר להסביר מדוע דווקא שלושת הכלים הללו היו מקשה אחת, וכאן נתייחס רק לחצוצרות שקולן, כאמור, נשמע ברמה במערכה האחרונה.
הנקודה המרכזית בכל האירועים בהם תקעו בחצוצרות היא נקודת האחדות. בכל המקרים המופיעים בתורה תוקעים כדי לאסוף וללכד: ללכד את "הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל", להקהיל את "כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד", לאסוף את העם לקראת צאתו למסע המחנות, לתקוע בימי חג ומועד שהם ימי אסיפה לאומיים, וכמובן ללכד את העם בעת מלחמה ובעת צרה. החצוצרות נעשו מקשה אחת, שכן בכך הן מייצגות את ההיבט של האחדות הדרושה בעם.
בזמני צרה ומלחמה יש לליכוד העם באמצעות התקיעות משמעות מיוחדת, כפי שעולה מדברי הרמב"ם: "שתקיעה זו מדרכי התשובה הוא" (שם). התקיעות בעת צרה ומלחמה נועדו לעורר את הלבבות לתשובה, תפילה וזעקה, ולהעלות את זיכרוננו וזכויותינו לפני ה', כדברי הכתוב: "וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹֽהֵיכֶם". להשגת מטרה זו, יש צורך באחדות האומה. עצם התאספות הקהל ביחד לנוכח צרה, כבר משקפת הבנה "שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן… וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם" (הרמב"ם שם). התלכדות הציבור בעת מלחמה היא חיונית מבחינה מעשית, ויש בה גם תיקון וחיזוק המעלים את זכויותיהם של ישראל לפני בורא עולם.
היבט זה של התקיעות כמקדמות אחדות בולט ביותר בדיני התקיעות בעת מלחמה. גם אם המלחמה תיפתח ממזרח, יתקעו בכל מחוזות ישראל באותו יום. במלחמה אסור שיהיה מגזר אחד בעם שצועד ראשון מלא עוז וביטחון, מחנה אחר יוצא אחריו בהיסוס ובספקנות, מחנה שלישי מתנגד עקרונית לצורך במלחמה ונגרר בעל כורחו, ומחנה רביעי משתמט לגמרי כמיטב יכולתו.
הבחנה נוספת יש בין התקיעה לשם התקהלות לבין התקיעה ליציאה למלחמה. התורה מצווה: "וּבְהַקְהִ֖יל אֶת הַקָּהָ֑ל תִּתְקְע֖וּ וְלֹ֥א תָרִֽיעוּ". לעומת זאת, על יציאה למלחמה נאמר: "וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְרֹ֑ת", וחז"ל לימדו שכל תרועה יש תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה. התקיעה היא קול אחיד ומאחד, בעוד התרועה היא קולות שבורים ומרוסקים. בזמן מלחמה יש צורך בתרועה שנועדה לעורר ולהחריד את הלבבות לנוכח הסכנה. אולם, יש צורך גם בתקיעה לפניה, שמטרתה ליצור אחדות בעם לפני היציאה, ובתקיעה לאחריה כדי שגם אחרי המלחמה העם יישאר מאוחד. אירוע גדול כמלחמה תמיד טומן בחובו פוטנציאל ללכד את העם בראשיתו, אך להביא לפילוג באחריתו. כך אירע בכל מלחמות ישראל מאז מלחמת ששת הימים. האיום הראשוני מאחד, אך הסיום מפלג, שכן כל מלחמה מסתיימת בבעיה השנויה במחלוקת: מה עושים עתה, ומה התוכנית מכאן ולהבא?
הקולות שכל מנהיגות נדרשת להשמיע לקראת סיומה של מערכה צריכים להיות קולות שיאחדו את הציבור על סוגיו השונים. מלחמת ניצחון שמסתיימת בקולות תרועה שבורים ומרוסקים, אליה וקוץ בה – קוץ גדול מאוד. ניצחון בלי פיוס עלול להיות ניצחון פירוס. הניצחון המוחלט במלחמה מתקיים רק אם היא מסתיימת בתקיעה שמאחדת את כלל האומה.
