הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)בשבת האחרונה התארחתי באחת הקהילות היהודיות בארה"ב, קהילה מדהימה. המעבר מקהילה לקהילה וממדינה למדינה ברחבי ארה"ב, מגלה עד כמה שונה כל קהילה, לא רק בין זרמים (כמו רפורמים, קונסרבטיביים ואורתודוקסים), אלא גם בתוך האורתודוקסיה עצמה. קיים מנעד רחב מאוד של יהודים דתיים, והשוני הזה הוא לא קלקול אלא סוג של ברכה.
התארחתי אצל משפחת פין, משפחה יקרה ונפלאה. סיפרתי להם שבדרך ראיתי בית למכירה, וממנו יצא אדם דובר עברית. הוא סיפר שהבית נמכר בשל סכסוך גירושין קשה של הדיירים. אחר כך פגשתי אדם סקרן שהרבה לשאול שאלות, והזמין אותי לסעודה לשוחח. כשסיפרתי על כך למארחי, הוא נבהל. "למה אתה נבהל?" שאלתי. הוא החל לשאול שאלות על אותו זוג, ולי זה לא היה ברור. רק בהמשך הבנתי שהוא חשב שהוזמנתי לתווך ביניהם או לייעץ להם כסוג של "רב". הבהרתי לו שאיני מכיר את האנשים, רק נקלעתי לשיחה. הוא נשם לרווחה ואז הסביר: "פשוט דאגתי לך. אתה לא מכיר את הקהילה, את הפוליטיקה, את ההקשרים, וזה מסוכן להיכנס כך לדברים כאלה. רק מי שמכיר את המקום יכול לפסוק, לייעץ, להיות מעורב".
הדברים שלו חידדו לי את החשיבות והעומק של מושג "מרא דאתרא". אז מהו בעצם "מרא דאתרא"? "מרא דאתרא" בעל המקום הוא מושג עמוק, הלכתי וחברתי כאחד. הוא הסמכות המקומית להוראת הלכה, להכרעה במחלוקות מוסריות וחינוכיות, לעיצוב הזהות הקהילתית. זה לא רק תפקיד, אלא אחריות רוחנית. המרא דאתרא נושא את נשמת המקום, לא רק מה מותר ומה אסור, אלא את ההקשרים, הרגישויות, האנשים עצמם. אין מרא דאתרא נכנס לתחום של מרא דאתרא אחר, לא רק מסיבה של כבוד, אלא משום שאין אפשרות אמיתית להנהגה הלכתית מבלי היכרות עמוקה עם המקום.
ומה קורה היום? כיום המציאות שונה: לעיתים רב "מונחת" על קהילה מבחוץ; לעיתים הקהילה בוחרת רב אך הוא תלוי בה, כלכלית ופוליטית. האם הוא באמת המרא דאתרא או שהקהילה שולטת בו? כך או כך, במציאות כזו סמכותו של המרא דאתרא נשחקת. המושג נעשה ריק מתוכן. וזה מקומה החשוב כיום של מסורת יהדות אתיופיה. במסורת ביתא ישראל, ההבנה של מרא דאתרא קרובה הרבה יותר למה שמופיע בתלמוד. באתיופיה, כמו בימי חז"ל, נהגו על פי רב המקום. אפילו "קס הקייסים", הסמכות העליונה כשהיה מגיע לכפר אחר, היה נוהג על פי פסיקותיו של הקס המקומי. לא בגלל נימוס, לא בגלל היררכיה, אלא בגלל תפיסת עולם מהותית: שכל מקום הוא עולם בפני עצמו, וכל קהילה היא ייחודית. פלורליזם הלכתי איננו ויתור אלא עומק. "במקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים לעשות פחמין לעשות ברזל בשבת (כדי להכין איזמל לברית); במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב". שתי קהילות, שתי מסורות, ושתיהן זוכות ללגיטימציה.
בשל כך, ביהדות אתיופיה אין ניסיון לאחד או לאכוף מנהג אחיד. אפילו אם שני כפרים סמוכים, לכל אחד יש את מרא דאתרא שלו. הרב אינו רק תלמיד חכם הוא גם נושא מידות מוסריות, הכרות עם הציבור ומחויבות אמיתית. במציאות העכשווית, שבה אדם נמצא בכמה מעגלים: קהילה, שכונה, קבוצה חברתית, מיהו המרא דאתרא הופכת למורכבת. האם הרב שלי הוא לפי כתובת המגורים? בית הכנסת? אולי דווקא לפי הלב?
באחת הפעמים הזדמן לי לשמוע שיעור מפי רב גדול, אשר טען שהמציאות ההלכתית היום, שבה יש מסורות ומנהגים שונים, היא מציאות בדיעבד. החזון הוא: קונפורמיזציה של ההלכה, כשכולם יקבלו עליהם את הלכות המרא דאתרא לארץ ישראל, מרן הבית יוסף השולחן ערוך. למותר לציין ש"יוצאי המזרח" מחויבים לשנות את מנהגי אבותיהם ולהתאימם להלכות השולחן ערוך. אף יוצאי אשכנז, לשיטתו, צריכים לקבל את פסיקת השולחן ערוך. גישה זאת, השואפת למונוליטיזציה של עולם ההלכה, השאירה אותי פעור פה. המסורת של ביתא ישראל מציעה הבנה אחרת של המושג מרא דאתרא: לא כאחידות כפויה, אלא כהכרה עמוקה בכך שבני אדם שונים, קהילות שונות ודרכיהם שונות. וזה בדיוק הרעיון של "אלו ואלו דברי אלוהים חיים": לא אחידות אלא אמת מרובדת. לא ביטול השוני אלא קבלה עמוקה של קיום מקביל, לגיטימי ומקודש של מסורות שונות.
דווקא מסורת יהדות אתיופיה מזכירה לנו: הרעיון של מרא דאתרא הוא ההפך ממונוליטיזציה של ההלכה. הוא מבוסס על ההבנה הפשוטה שקהילות ובני אדם הם שונים באופן אינהרנטי, וזה בדיוק מה שמעניק מקום לדבר ה' להתגלות בכל גוון, בכל אתר, בכל אדם.
