טכנולוגיה לזיהוי פנים היא טכנולוגיה ביומטרית המאפשרת זיהוי הניתן למדידה ממוחשבת, בעזרת מיפוי ומדידה של המרחק בין העיניים, מרחק בין המצח והסנטר, מבנה האף והסנטר וכיוצא באלה נתונים מדידים, שמסתכמים לבסוף לביטוי מתמטי חד-חד ערכי.
אישה שיש ספק אם בעלה חי או מת, אסורה להינשא, משום שהיא בחזקת אשת איש, עגונה, עד שייוודע בוודאות שמת בעלה. ההלכה קבעה כללים מקילים להתירה מכבלי עגינות, כמובא ברמב"ם: "…שלא הקפידה תורה על הֶעדת שני עדים בשאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו… אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה… לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שהעיד בו העד בשקר, לפיכך הקלו חכמים בדבר זה… כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות" (נשים, פי"ג הכ"ט).

בפתרון בעיית העגונה פועלים בכללים המוכרים של דיני ראיות. במסכת יבמות, ששני הפרקים האחרונים שבה עוסקים בדיני עגונות, חכמינו חיפשו דרכים להתרת העגונות וקבעו את הכלל: "משום עיגונא אקילו בה רבנן" (יבמות, פ"ח ע"א). המשנה קובעת: "אין מעידים [=שהאיש מת] אלא על פרצוף פנים עם החוטם, אף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו. אין מעידים אלא עד שתצא נפשו, ואפילו ראהו מגויד [=מנותח] וצלוב והחיה אוכלת בו. אין מעידים עליו אלא עד שלושה ימים. רבי יהודה בן בבא אומר: לא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שווין" (שם, פט"ז מ"ג).
זיהוי אדם מת חייב להיות על פי פרצופו עם החוטם, הלחיים והמצח. שאר איברי הפנים אינם נדרשים בזיהוי. זיהוי על פי טביעת עין נחשב לזיהוי מוחלט, מדובר במבט כולל על האדם שהמעיד הכיר לפני מותו, ובתנאי שהכירו.
במלחמת יום הכיפורים נידונה השאלה האם ניתן להתיר את עגונות המלחמה על סמך צילום הנפטר, כשלא הייתה למתעד היכרות קודמת. האם ייחשב הדבר כטביעת עין ועל פיה להתיר את האישה? הרב עובדיה הכריע שכן: "שהשוואת תמונות ודימויים עדיפי (עדיפים) מסימנים רגילים, והווה ליה כסימנים מובהקים ביותר שסומכים עליהם בהיתר עגונה.." (שו"ת יביע אומר, ח"ו אהע"ז סי' ג', י"ז-כ').
ומה אם אין עד שראה את פני המת או שלא נמצאה גופה? כאן הכריע הרב עובדיה בהתייחסו להיתר עגונות מגדלי התאומים, שאם היה נשאר הבעל בחיים לבטח היו יודעים על כך: "וכל שכן בזמננו בהתפתחות העצומה של כלי התקשורת הטלפון והאלחוט והמברקה עיתונים רדיו וטלוויזיה, אשר בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם…" (שו"ת יביע אומר, אהע"ז ח"ט סי' ג' ס"ק ט').