הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)במהלך המאה ה-20 אירעו מספר התפתחויות ששינו את יחס החברה לאנשים עם לקויות, וביניהן חקיקת הנגישות, שהפכה לשיטתית, מסודרת ומושתת על העיקרון הבסיסי של שוויון הזדמנויות.
פרשת 'אמור' מצווה על קדושת "הכוהנים בני אהרן" ומצווה על היבדלותם במעשים, במנהגים, בנישואין ובאבלות. הכוהנים, משרתי ד' בבית המקדש, היו צריכים להיות שלמים בגופם, שנאמר "איש מזרע אהרן אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם א-לוהיו" (ויקרא כא, יז-כא). המומים הפוסלים הם ברובם מומים חיצוניים הנראים לכל עין. התורה מסייגת את האיסור וקובעת שבעל מום אינו מאבד את כל הזכויות הנובעות מכהונתו "לחם אלקיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל". הוא זכאי לקבל את מתנות הכהונה, כיתר אחיו הכוהנים המשרתים בקודש. אם כך, מדוע נדחה מעבודת המקדש?!
absolutvision-unsplash
פרשני המקרא מחפשים הצדקה לחזרה המרובה על הביטוי "מום", ומסבירים את החשיבות הרבה במעמד הייצוגי של הכהן המשרת בבית המקדש. כך למשל טוען אברבנאל: "…כי הוא חלול כבוד השכינה, יען כי כל הרואים את הכהן בעבודתו והוא בעל מום, יתפעלו בדמיונם ויתעבו העבודה ההיא, וזהו גנאי מפורסם אפילו ל(מלך) בשר ודם, כל שכן לד' יתברך". לפי אברבנאל, אם כן, אסור להפקיד את עבודת הקודש בידיו של מי שעלול לגרום לזלזול של הציבור בעבודה זו, ובעקיפין, לזילות במעמדו של ד'.
בתלמוד מובאת רשימת מומים הפוסלת את הכהן מ'לישא כפיו' ולברך את ברכת הכוהנים: "כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו. רבי יהודה אומר, אף מי שהיו ידיו צבועות סטיס לא יישא כוהן את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו" (מגילה כ"ד ע"ב). הנימוק לפסול מובא במשנה עצמה "מפני שהעם מסתכלין בו". כלומר, לא המומים הם שפוסלים, אלא שהמומים מסיחים את דעת הציבור.
הסוגיה התלמודית מביאה עוד רשימה של מומים, אך בד בבד מביאה שורה של אמוראים שבקהילותיהם נשאו כפיים בעלי מומים. ההיתר נשען על ההרגל בלשון הגמרא, "דש בעירו", כלומר מורגל על ידי בני עירו. כשהמוגבלות שאינה מהותית אינה גורמת עוד להסחת הדעת, אין שום סיבה למנוע מהכהן מלהשתתף בברכה. השולחן ערוך הביא דין זה להלכה: "ואם היה דש בעירו, דהיינו שהם רגילים בו ומכירים הכל שיש בו אותו מום, ישא כפיו ואפילו הוא סומא בשתי עיניו" (או"ח, קכ"ח, ל').
הרב יעקב ריישר דן בשאלת כהן עם מוגבלות שאינו יכול לעמוד, ומבקש לברך ברכת כוהנים בישיבה. הרב ריישר מגיע למסקנה שיש להתיר לכהן לברך בישיבה, משום שזו אינה דרך ביזוי. דבריו מתבססים בעיקר על דברי הט"ז, לפיו רק כהן כזה היושב בזדון בברכת כוהנים פסול מברכה ולא כהן המוגבל בגופו. לדעת הט"ז, השוואת ברכת הכוהנים לעבודת הכהן במקדש אינה אלא דבר שתלוי בהתנהגותו של האדם. אם הוא שיכור – לא יוכל לברך ברכת כוהנים, כמו במקדש. אם הוא יושב בזמן שיכול לעמוד – לא יוכל לברך כמו במקדש. אך בכל מום שאינו תלוי באדם ואין בידו לתקן, אנו מתמקדים במעמדו כ"בני אהרן" ולא פוסלים את ברכתו, מפני שהיא אינה דומה לעבודת המקדש.
פוסקים אחרים לא קיבלו את ההבחנה שבין עבודת כהונה במקדש, ובין עבודת כהונה שהיא מחוץ למקדש, ועל כן דחו את דברי הרב ריישר (שו"ת פנים מאירות ח"ב, קפ"ו, נו"ב מהדו"ק, או"ח, ה'). וכך הכריע המשנה ברורה (שם, ס"ק נ"ג). אלא שעמדתו המחמירה של המשנה ברורה לא התקבלה, באותו סעיף שבו מופיעה חובת העמידה של הכהן בברכת כוהנים, השולחן ערוך מציין גם את חובת הקריאה בקול ובלשון הקודש: "אין מברכין אלא בלשון הקודש, ובעמידה, ובנשיאת כפים, ובקול רם (שם, י"ד). על הלכה זו קובע המשנה ברורה: "והנה מי שקולו צרוד לכאורה פשוט שאינו יכול לישא כפיו וטוב שיצא קודם רצה" (שם, ס"ק נ"ג).
הרב אליעזר וולדינברג בהתייחסו לדברים מעיר: "והמשנה ברורה כותב דמי שקולו צרוד אין יכול לישא כפיו, ואם כך מצריך עיון על מנהג העולם בזה, כי מן המצוי ביותר בבתי כנסיות הגדולים דמברכים כוהנים רבים והאחד מגביה קולו והשני אינו נשמע כלל, ולפי הנ"ל הרי אין לו לברך, ואולי אף ברכה לבטלה הוי" (שו"ת ציץ אליעזר חט"ו, כ"א). הרב וולדינברג מציין שמנהג העולם באופן רגיל שרבים הם הכוהנים שקולם אינו נשמע כלל. הוא מוסיף וכותב: "מקרה של סיבה כגון בכוהן צרוד או שאינו יכול להגיבה קולו ככוהן השני שפיר דמי.." (שם). נראה שפסק הלכה זה עשוי להשליך גם על "מקרה של סיבה", כלשונו, נשיאת כפיים בישיבה של כהן שאינו יכול לעמוד על רגליו.
