הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)
השבת נקרא את פרשת 'ויקרא' העוסקת כולה בקורבנות: "…אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לד' מִן הַבְּהֵמָה, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת קָרְבַּנְכֶם" (ויקרא, א', א'-ב'). רבי עובדיה ספורנו פירש, "אדם כי יקריב מכם, כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה… כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת". כאשר התורה מדברת על קרבנות מן החי, עשוי הדבר להתפרש שעבודת הקרבנות היא כמעין אוטומט למחיקת עוונות. התורה מזהירה אותנו כי תפיסתה שונה לחלוטין. לפני שמפרטת התורה את מיני החיות שמהן אנו יכולים להביא קרבן, היא מדגישה כי הקרבן הוא "מכם". אין התורה דורשת קרבן מגוף האדם אלא את שותפות לבו. המשמעות של המלה "קרבן", לדעת הרש"ר הירש, היא "להתקרב, להגיע לידי יחסים הדוקים עם פלוני". הפעולה המיועדת להביא לידי כך קרויה "הקרבה".
אחד הקורבנות, הוא קרבן השלמים, בו הנותן והנמען מקבלים חלק: "…וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַד' אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב… וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה". מדוע? קורבן שלמים בא בדרך כלל כקרבן נדבה, ובשרו מתחלק לשלושה חלקים, האמורים – קרבים על גבי המזבח, החזה והשוק – ניתנים לכהנים לאכילה, ושאר בשר הקרבן – נאכל על ידי הבעלים.
חז"ל, במדרש הביאו פירושים שונים, "כל המביא שלמים – מביא שלום לעולם". שלמים – שהכל שלום בהן, הדם והאימורין למזבח, החזה ושוק לכהנים, העור והבשר לבעלים. חלק גדול מאברי השלמים נאכל על ידי המקריב. לכאורה הוראת השלמות מתאימה יותר לקרבן העולה. זה קרבן המוקרב בשלמות. אבל כנראה שהשלמות היא לעיתים דווקא המקום החצוי, והשלום מצוי בין מי שנותן ומקבל לאחר יותר מאשר בין מי שרק נותן לבין מי שרק מקבל. נמצא אפוא שתכליתו של הקרבן אינה כדי לספק צרכיו של המקבל אלא להיפך, לספק צרכיו של הנותן. ההקרבה, על פי זה, הפוכה למשמעות חורבן השמדה והפסד, והיא ביטוי ל"השגה חיובית של קיום נעלה יותר".
השבוע יחול פורים. אסתר ומרדכי מבססים את זכר הניצחון על המן, את החג שהם קובעים באיגרת השנית שבפרק ט' במגילה, על חגיגה מסוג חדש, "ועשה אותו יום משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים". הם אינם רשאים להוסיף חג על רשימת החגים הן מפני שאת רשימת החגים המקראית אי-אפשר להרחיב כלל, והן מפני שאינם יושבים בירושלים. הבחירה לייצר דבר אחר, דרך חדשה לחגוג אירוע בתולדות העם. ומהי הדרך החדשה? "הנה שמע מזבח טוב, להקשיב – מחלב אילים". אוזניים פקוחות ולב מאזין איש לקולו של רעהו ולאביונים אשר סביבו.
חולה באי-ספיקת כליות סופנית איננו יכול להיוותר בחיים, אלא ע"י טיפול בדיאליזה, היינו שימוש במכשיר 'המנקה' את הדם מחומרים רעילים, דבר זה ניתן להיעשות דרך הדם, או דרך חלל הבטן. הדרך השנייה היא השתלת כליה בריאה מחי או ממת.
פוסקי ההלכה הורו כי מצוה גדולה היא לתרום כליה ומן הטעמים הבאים. הראשון, לא תעמוד על דם רעך. יש הסוברים שמצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" שונה משאר המצוות, משום שהיא עוסקת בהצלת חיי אדם. ועל כן היא מחייבת אותנו להיכנס לסכנת חיים ממשית כדי להציל את החבר ממוות ודאי. "מפני שהלה ודאי והוא ספק" (ב"י חו"מ סי' תכ"ו). ויש החולקים וסוברים שמצוות "לא תעמוד על דם רעך", שווה לשאר המצוות שבתורה, וכשם שאין מצווה לסכן את הנפש כדי לקיים מצוות אחרות, כך אין אדם צריך לסכן את נפשו כדי להציל את חבירו (סמ"ע חו"מ סי' תכ"ו סעי' א' בשם ההגהות מיימוניות).
השני, סכנה מועטה. הסברה שאדם צריך להסתכן סכנה מועטה כדי להציל את חבירו מסכנה וודאית, מבוססת על הברייתא בסנהדרין שאדם צריך לקפוץ לנהר כדי להציל טובע, ולקום כנגד חיות רעות או ליסטים כדי להציל את המותקף (סנהדרין ע"ע ע"ב, ופתחי תשובה חו"מ תכו ס"ק ב', ובמ"ב סי' שכ"ט ס"ק י"ט). לאור הדברים כתב הרב עובדיה יוסף "מכיוון שנמסר לו מפי רופאים מומחים ויראי שמים שדרגת הסיכון בהוצאת הכליה לאדם התורם, היא מועטת מאד, וכתשעים ותשעה אחוזים מהתורמים חוזרים לבריאותם התקינה. ולכן, "כל מה שהסכימו הפוסקים שאסור להכניס עצמו בספק סכנה, זהו רק בספק השקול, משא"כ בנדון שלנו שבודאי שמצוה היא לתרום כדי להציל את חבירו ממות בטוח" (שו"ת "יחווה דעת" ח"ג סי' פ"ד), וכך גם הורה הרב אויערבך: "ודאי מותר לבצע ניתוח ולהוציא כליה מאדם בריא כדי להשתילה אצל החולה, וגם יש בזה מצוה רבה של הצלת נפשות"(שולחן שלמה ערכי רפואה א', מ"ד). הרב יוסף שלום אלישיב כתב: "לא די שמותר, אלא אף מצוה רבה יש בזה" (מתוך מכתב אל הרב הבר), וכן הרב קנייבסקי: "מחוייב אינו, אבל מצוה גדולה לעשות כן, זו עצה הוגנת, הקב"ה נתן באדם שתי כליות, כי אם אחת תתקלקל תהיה את השנייה, כך היא הסברא, אבל כל זמן שאין ריעותא שכליותיו אינם תקינות – יכול לתרום אחת לחבירו".
(ויקרא תשפ"ב)
