מירון ח. איזקסוןאחד הדברים המעניינים, אך גם המתסכלים, הוא השימוש שלנו בנימוק זהה לצורך מסקנה הפוכה לגמרי. תופעה זאת אופיינית לחיינו הפרטיים, אבל מקבלת משמעות מוזרה יותר בחיינו הציבוריים. מי לא שמע במהלך השנה וחצי האחרונות את האמירה הנחרצת: לא יעלה על הדעת לעשות את זה בזמן מלחמה. "את זה" – יכול להיות כמעט כל דבר שעל הפרק: הקמת ועדת חקירה, בחירות מוקדמות, חשבון נפש נוקב, נטילת אחריות; ומנגד: הדחת יועצת משפטית לממשלה, חקיקה הנתונה במחלוקת קשה, מינויים של בכירים חדשים, שינוי כללים.
ואכן, אפשר למצוא היגיון בעמדות של שני הצדדים, אשר נובעות (לפחות לכאורה) מטעם אחד ברור: זמן מלחמה אינו עת רגילה אלא עת חירום, ולפיכך סדרי העדיפויות חייבים להשתנות ועניינים שונים צריכים להימדד אחרת ולהידחות לעת רגיעה. הבעיה כמובן היא השטחיות, הציניות וההטעיה בשימוש בנימוק המשכנע הזה. כיצד למשל יכולה ממשלה לטעון שבזמן המלחמה הנוכחי לא ראוי "למהר" ולהקים ועדת חקירה ממלכתית, ומצד שני תטען אותה ממשלה שאין שום סיבה להתעכב במהלכי הדחה כלשהם או בחקיקת חוק טעון במיוחד, מפני שאנו בזמן מלחמה. והאופוזיציה מצידה מסוגלת, כאמור לעיל, להשתמש באותו נימוק אך לצורך המסקנה ההפוכה לגמרי.
איני חושב שיש לפנינו רק כישלון רציונלי. גם נדמה לי שלא נכון יהא להסתפק בנימוק הנכון של שטחיות ושל ציניות פוליטית. נראה שיש כאן משהו מורכב יותר. ישנן בתודעתנו תובנות סובייקטיביות יסודיות המצדיקות בעינינו (לא תמיד במודע) שימוש כמעט בכל אמצעי כדי לבססן ולהציגן כהכרח. הנטייה הזאת רלוונטית גם לתחומים רגישים נוספים כמו גבולות ההתנגדות למדיניות ממשלתית כלשהי, גבולות הפרת הסדר או המחאות האזרחיות למיניהן, וגם השימוש הקיצוני והבוטה בשמות תואר מבזים כלפי החולקים על דעתנו.
וכאן אמור לתפוס את מקומו מושג האחריות. בטעות אנו קוראים את האחריות למקומה המוביל רק בדיעבד: כאשר ישנו כישלון בולט, אנו נוטים לחפש את האחראי (בעיקר, כמובן, אם הוא אינו קרוב לליבנו מלכתחילה). אנו אומרים "הוא חייב לקחת אחריות על עצמו", לאחר שהמעשה או המחדל כבר היו כאן עימנו, ומישהו אמור לקום ולומר שהדבר אכן היה באחריותו.
אולם, האחריות בעיקרה צריכה לפעול מלכתחילה. למשל האחריות האישית שלא לקחת על עצמי תפקיד שאולי הוא למעלה ממידותיי ו/או מניסיוני. או האחריות להפנים עד תום את מה שעליי לעשות בעתיד, ומכוח הבנה זאת להתנהל מתחילה בדרך ראויה ואחראית. לא "אחרי" הדברים האלה, אלא "מאחר" שאני אחראי על משהו, אני אמור להיות מראש "אחר" לגמרי.
במצב זה עליי לדעת למשל ששימוש ציני בנימוקים של "זמן מלחמה", רק במקום שהדבר משרת את נטייתי היסודית, הוא חסר ראשית וחסר אחרית. לא רק שאולי יבואו עימי חשבון לאחר הכישלון, אלא שמתחילת הדרך הייתי במובן העמוק ביותר חסר אחריות.
פעם חשבתי שאנשי ציבור מרבים באמירות סתמיות ולא מבוססות, בעיקר מכיוון שהם ממעטים להקשיב לאחרים. חוסר המודעות העמוקה לעמדות אחרות, וגם לקשיים אמיתיים של אנשים בעלי עמדות שונות, מוביל לאטימות כלפי האחר. אולם, עם הזמן הבנתי שאנשים אלה אינם מקשיבים גם לעצמם. הם לא מניחים לתהליכים הפנימיים של רגשותיהם ותבונתם להשפיע על התנהלותם בדרך יעילה וממשית. הם מרחיקים מעצמם דרישות של אחריות כנה כיסוד וראשית למעשים, ולא רק כמבחן בעתיד לכישלון או להצלחה.
במובן זה עשרה מהשליחים של פרשת "שלח" לא קיבלו ברצינות הראויה את המשימה. בעצם קבלת השליחות היה עליהם לקחת אחריות על עצמם ולהתנהג "כאנשים", "לתור" את ארץ כנען ולא לרגל אותה, להתייחס אליה כארץ אשר ה' "נותן" לבני ישראל, ולהיות כל אחד "איש אחד איש אחד למטה אבותיו", ולא קבוצה המדווחת יחד מתוך חולשה קולקטיבית.
לענ"ד התיאור בתחילת הפרשה הוא הליך של הטלת האחריות מלכתחילה ואזהרה שלא להשתמש בנימוקים שאינם מתאימים למקום ולזמן ("אפס כי עז העם היושב בארץ"). התוצאה הטרגית של ההיתקעות במדבר היא למעשה האופן של הטלת האחריות על המרגלים ועל עם ישראל בעתיד. אבל המבחן היסודי קשור בהבנת אחריותנו מלכתחילה. בין השאר אחריות זאת חייבת למנוע (כפי שרמזנו בפתיחה) מאנשי ציבור להשתמש באופן ציני בנימוקים (העשויים להיות כשלעצמם רלוונטיים) רק כשהדבר משרת את מטרתם.
