תקועים במקלט? כך תנצלו נכון את הזמן

השבוע שוחחתי עם אב מתוסכל, שאמר לי שהוא פשוט לא מסוגל להחליף מילה עם הבן המתבגר שלו. הוא לא מצליח לנהל איתו שיחה, שבה התשובה של בנו תהיה ארוכה יותר משלוש מילים.

לרוב, כשהוא שואל את הילד: "איך אתה מרגיש?" או "איך היה היום בבית הספר?", התשובה שלו בנו נשמעת כמו – סליחה על הביטוי – נהמה של בבון. או פשוט "פסדר…" לקוני וסתמי כזה.

נזכרתי שלפני כמה שנים נסעתי באוטובוס, ובמושב לפניי ישבו אבא והבן המתבגר שלו. הם ניהלו דיאלוג שנשמע כך:

אבא: "אז איך היה בבית ספר?"

ילד: "סבבה"

אבא: "היה משהו מיוחד?"

ילד: "לא"

אבא: "איך הולך לך בלימודים?"

ילד: "בסדר"

אבא: "ועם החברים – איך הולך לך איתם?"

ילד: "סבבה"

אבא: "תגיד, אתה מסוגל לענות לי ביותר פירוט חוץ מאשר 'סבבה' ו'בסדר'?

ילד: "סבבה"

אבא: "תאמין לי, הדור שלכם לא מסוגל לחבר ברצף שתי מילים. אתם מדברים רק באימוג'ים"

ילד: "אבא, אתה באמת רוצה לדעת איך היה בבית הספר? או שאתה סתם שואל כדי לצאת ידי חובה?"

אבא: "ברור שאני באמת רוצה לדעת"

ילד: "אז שתדע שהבוקר היה לי ריב נוראי עם יוגב"

אבא: "ויוגב זה…?"

ילד: "החבר הכי טוב שלי, אבא"

אבא: "אה אוקיי"

הנייד של האבא מצלצל. הוא מסמן לילד שימתין רגע, ואז עונה לשיחה הטלפונית. הילד מביט מתוסכל על האבא. השיחה בטלפון ממשיכה.

אני יורד בתחנה ותוהה לעצמי: מה חושבים ההורים, שמתוסכלים מכך שהילדים שלהם לא מסוגלים לענות יותר משתי מילים על השאלות שלהם, אם הם כהורים אינם מסוגלים לצרף שני רגעים ביחד כדי להקשיב לילדיהם ולהיות שם בשבילם.

רוצים באמת לדעת מה שלומם של הילדים שלכם? נסו לשריין להם עשר דקות ביום, אבל באמת. על שוקו, קפה או מה ואיך שבא לכם. השהייה במקלט יכולה להיות הזדמנות טובה לכך! ייתכן שאז תגלו שלא רק שהתשובות שלהם לא יישמעו לכם כמו נהמות של בבונים, אלא הם יערבו לכם כמו מנגינה קסומה שהרבה זמן לא שמעתם.