חשיבות הדברים שהגויים אומרים

העם חי במרחב עולמי בו יש כוחות נוספים, עמים ומעצמות, שאי אפשר להתעלם מנוכחותם, מכוחם, מהשפעתם ומדעתם

סדרה של התקפות טרור על יישובים יהודיים באמצע שנות החמישים בהן נרצחו יהודים רבים, הביאו את ראש הממשלה בן גוריון ליזום מספר פעולות תגמול משמעותיות נגד הצבא המצרי בדרום.

כאשר אמרו לו שריו, יועציו והמתנגדים לפעולה, כי הדבר עלול להיות בעייתי מבחינת דעת הקהל בעולם ומבחינת מוסדות האו"ם, וכי המעצמות עלולות לנקוט כנגד ישראל בסנקציות צבאיות וכלכליות, הגיב בן גוריון ואמר בנאום במסדר צה"ל ביום העצמאות ברמת גן, ביום ה' באייר תשט"ו, 27 באפריל: "עם כל הכבוד למוסדות או"ם וחברותיה, אבל כל עוד נבואת ישעיהו: 'ולא יישא גוי אל גוי חרב' לא נתקיימה, וכל עוד שכנינו זוממים לכלותנו – לא ייכון ביטחוננו, אלא על כוחנו אנו.. עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים".

באותה שנה, במהלך ויכוח קשה ונוקב בישיבת הממשלה שעסקה בעניין הזה, בהתייחסו לתגובה הצפויה של האו"ם, אמר בן גוריון את צמד המילים שהפכו להיות מטבע לשון וחלק מהסלנג הישראלי- "אוּ"ם שְׁמוּם".

הנושא הזה של ההתחשבות ב'מה יאמרו הגויים' מצד אחד, וההבנה שאי אפשר להתעלם מהם, ומצד שני הרצון לשמור על עצמאות ריבונות ועצמאות ללא קשר ותלות ב'מה יאמרו הגויים', מצד שני, מלווה את העם היהודי מאז היווסדו. מצד אחד 'הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב', אך מצד שני, לאחר שהקב"ה כועס על עם ישראל ורוצה להענישו ולהמיתו, אומר לו משה רבנו בפרשה- "..וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר. מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר". במילים שלנו- אתה ריבונו של עולם לא יכול לעשות את מה שאתה רוצה לעם היהודי, בגלל הנימוק של 'וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם'. האמירה הזו של הגויים בראותם את ה' מעניש קשות את עמו ואת בניו, תגרום לחילול ה' גדול בעולם, ואסור לתת לזה לקרות. זו תהיה פגיעה בשם ה' ובכבודם של בניו.

מתברר שהעניין הזה של 'וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב' איננו חד-מימדי, חד-משמעי וחד-כיווני. משה רבנו, בוחר להשתמש- ולא בפעם היחידה- בנימוק הזה של 'מה יאמרו הגויים', כדי לנסות לשכנע את הקב"ה לנהוג בדרך כזו או אחרת, או להימנע ממעשה מסויים. עם כל הרצון הטבעי לעצמאות מדינית ורוחנית, עדיין העם חי במרחב עולמי בו יש כוחות נוספים, עמים ומעצמות, שאי אפשר לבטלם ולהתעלם מנוכחותם, מכוחם, מהשפעתם ומדעתם.

מעניין לראות שגם בתהליך של שיבת ציון וחזרת העם לארצו, יש נוכחות לאמירתם המתפעלת של הגויים:

"..בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה..".

בין ה'וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם' של משה רבנו, לבין ה"אוּ"ם שְׁמוּם" של בן גוריון, יש אלפי שנים, בהן אחד האתגרים הגדולים שניצבו בפני העם היהודי לדורותיו ולתפוצותיו היה לדעת לתמרן בחכמה בתבונה וברגישות בין 'הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב' לבין ההתחשבות ב'וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם'.

(שלח תשפ"ג)