וַנִּהְיֶה בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים": פרשת 'שלח' והאתגר החינוכי של ראיית העצמי

אנו נמצאים בעיצומו של חודש הספר העברי. לאחרונה חתמו כאלף סופרות, סופרים ואנשי מו"לות מהשורה הראשונה של הספרות העולמית על עצומה הקוראת שלא לתרגם את יצירותיהם לעברית. הם אינם מוכנים, לדבריהם, שישראלים – כשותפים לכיבוש ולהפרת זכויות פלסטינים – ייהנו מפרי עטם. זו אינה יוזמה חדשה, אך היא מהדהדת בעוצמה דווקא עכשיו, בתקופה רוויית כאב, בלבול וזעם. הגיע הזמן לומר זאת בפה מלא: חרם תרבותי, מכל צד שהוא, איננו מעשה מוסרי. הוא רדוקציה של המציאות לכדי שורות שחור־לבן, והוא ביטוי לחוסר אמון עמוק בכל מה שהספרות מייצגת – מורכבות, אנושיות, דו־שיח.

הטענה כאילו כל ישראלי הוא "שותף לפשע", ולכן אין ראוי שיקרא ספרות מתורגמת, משקפת תפיסה דכאנית שמזהה את האדם רק לפי לאומיותו. ומה ההבדל בינה לבין מי שפוסל יצירה של פלסטיני כי היא "נולדה בצד הלא נכון של המתרס"? אין. בשני המקרים זוהי סתימת פיות, שלילת קשר אנושי בשם אידיאולוגיה. החרם לא מבחין בין קהלים, לא מתעניין במי נאבק כאן למען זכויות אדם, מי מבקר את ממשלתו, מי משלם מחירים אישיים. מבחינתו, כולנו "ישראלים" – וזה מספיק כדי לסגור בפנינו את הדלת.

הנזק של חרם תרבותי איננו סמלי בלבד. הוא שובר את האפשרות לדיאלוג, הוא מייבש את מרחב הרוח. הוא אומר: לא נדבר איתכם עד שתהיו ראויים. אבל מתי אי-פעם השתנו לבבות מתוך השתקה? האם חברה משתנה כשחותכים אותה מהעולם, או כשנשארים בקשר איתה – גם אם קשה?

גם סופרים ישראלים חווים את הגל ההפוך: אוניברסיטאות בחו"ל מבטלות הזמנות, ירידים מסרבים להציג ספרים "ממומנים על ידי המדינה", וספרות ישראלית – גם כזו המבקרת בחריפות את המציאות – נדחקת החוצה. בשם המאבק בחוסר צדק, מי שמפעילים חרם מייצרים עוול נוסף. הספרות היא המרחב שבו אנחנו פוגשים את האחר גם כשזה לא נעים, גם כשזה מערער. כשאנחנו קוראים סופר מסוריה, מאיראן, או מפולין של שנות ה-40 – אנחנו לא בהכרח מסכימים איתו, אבל אנחנו פוגשים אותו כאדם. גם מי שמתנגד למדיניות ישראל יכול (וצריך) לדבר איתנו – דרך ספר. להניח את החומה בצד, ולומר: הנה הסיפור שלי, תקשיבו.

החרם התרבותי איננו פתרון – הוא בעיה. הוא איננו מוסר – הוא שיפוט שטחי. ובעיקר: הוא איננו חותר לשלום – הוא מחזק את הקיטוב. לא כל ספר צריך להיתרגם, אבל כל דיאלוג צריך להישמר. זה לא עניין של שמאל או ימין, של יהודי או ערבי –  זו שאלה של חירות. תרבות חיה דורשת אומץ להקשיב גם למי שחושב אחרת. לכן, כל מי שחרד לעתיד המוסר האנושי, החברתי והפוליטי – צריך לעמוד היום נגד החרם התרבותי, באשר הוא.

מול החרם התרבותי הזה ומול אומות העולם המחרימות אותנו, מאיימות עלינו ומפחידות אותנו – עלינו לעמוד בקומה זקופה. בפרשת 'שלח' מתארת התורה את אחד המשברים הדרמטיים ביותר במסע בני ישראל במדבר: חטא המרגלים. 12 נשיאים, אנשים נבחרים, נשלחים לתור את הארץ ולשוב עם מידע. אך במקום לחזור עם אמונה וביטחון, עשרה מהם חוזרים מלאי פחד, סקפטיות והפחדה: "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים… וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר י"ג, ל"ג).

מילים אלה מהדהדות לא רק במדבר סיני, אלא גם במרחב התרבותי, החברתי והחינוכי שלנו כיום. כיצד נוצר הפער בין עובדות לאמונה? מה גורם לאדם לראות את עצמו כ"חגב"? ומה תפקידנו כמחנכים, הורים ואנשי תרבות בעיצוב תודעת היחיד והחברה?

"ונהי בעינינו כחגבים" – הפסוק אינו מספר מה ראו אחרים, אלא מה הרגישו המרגלים כלפי עצמם. תחושת קטנות פנימית, חוסר ביטחון, תפיסת נחיתות – הם שהובילו לתחושת כישלון ולייאוש. הם לא באמת דיברו עם הענקים, לא ניהלו משא ומתן. הם פשוט הקרינו עליהם את הפחדים שלהם. במובנים רבים, כך פועלים גם מנגנונים פסיכולוגיים עכשוויים. בני נוער שגולשים שעות באינסטגרם נחשפים לחיים "מושלמים" של אחרים, ומרגישים שהם לא מספיק – לא יפים מספיק, לא מוצלחים מספיק, לא שייכים מספיק. התחושה הזו, "ואנחנו כחגבים", היא תחושת דימוי עצמי שנשחק מול מציאות חזותית מסולפת.

המסר של פרשת 'שלח' הוא אקטואלי: האופן שבו אדם רואה את עצמו משפיע על התנהגותו, על בחירותיו ועל גורלו. פחדים פנימיים עלולים להפוך לנבואה המגשימה את עצמה. מבחינה תרבותית, אפשר לזהות תהליכים דומים גם במישור הלאומי. אנו מצויים בעידן של שיח ציבורי רווי פחד, ספק, לעיתים ציניות. קולות שמרנים מציעים "לשוב מצריימה", לעצור את המלחמה – לחזור למה שמוכר ובטוח. לעומתם, יש המבקשים לקדם יוזמה, חדשנות ואמונה בדרך גם כשיש קושי. הוויכוח בין המרגלים ליהושע וכלב הוא ויכוח על תרבות. תרבות של הסתגרות מול תרבות של חזון. תרבות שמנבאת כישלון מראש, מול תרבות שמאמינה שיש דרך גם אם היא קשה.

בקריאה ספרותית, אפשר לראות את חטא המרגלים גם כאלגוריה לקשיי התבגרות. כל אדם שעובר שינוי משמעותי – מעבר, פרידה, משבר – פוגש את עצמו מול "הענקים".
הספרות מעניקה כלים להתמודד עם זה. ספרות טובה, כמו גם חינוך טוב, מרחיבה את המבט. היא מלמדת שיש יותר מדרך אחת לראות מציאות – ושניתן לבחור את נקודת המבט שמעצימה אותנו ולא מקטינה.

בתוך המשבר של חטא המרגלים מסתתרת גם ההזדמנות: להעניק לילדים מבט אוהב על עצמם, על הארץ, על אחרים. חינוך למאור פנים הוא הדרך ההפוכה מהשיח המקטין של המרגלים. מאור פנים פירושו להאמין בטוב – גם באחר, גם בארץ, גם בעתיד. זהו מבט שיש בו חיבה, תקווה ותחושת שליחות. האם נצליח ללמד את ילדינו להביט על עצמם בגובה העיניים ולא מלמטה? האם נגדל דור שאינו רואה בעצמו חגבים, אלא שליחים? התשובה תלויה בנו.

קריאת פרשת "שלח" מזמינה אותנו לבדוק לא רק מה אנחנו רואים, אלא איך אנחנו רואים.
היא מזמינה אותנו לחנך לאמונה – לא כקלישאה, אלא ככלי מעשי להתמודדות עם מציאות.
היא מזמינה אותנו ליצור תרבות שמאמינה שאפשר. שאפשר לטעות, ללמוד, לקום ולהמשיך.
ושאפשר להסתכל קדימה – לא בעיני חגב – אלא בעיני אדם שלם.

ובאשר לחרם הספרותי הנזכר לעיל, אלה שמות הסופרים המובילים המחרימים אותנו, שבחרו לעמוד בצד הלא נכון של ההיסטוריה. הם מחקו את ישראל, נוודא שלא יימחקו מהזיכרון שלנו. ברוח 'שלח', נשלח אותם מעלינו:

האן קאנג

פרסיבל אוורט

פרדריק ברמן

שרה אדמס

קייטי קיטמורה

אושן וונג

פול מארי

סאלי רוני

רייצ'ל קושניר

ג'ונתן לת'ם