קותי גוטמן, יועץ מס וכותב בשביל הנשמה (kutigu@gmail.com)אבירם תמיד אמר שדתן מגזים. "אבל הפעם", הוא אמר לו, "הפעם אתה צודק במאה אחוז. כי זה באמת לא ייתכן – חלוקת הנחלות, המינויים, ההחלטות החשובות – הכל נחתך שם למעלה, איפה שהאוויר דליל והטלפונים לא עונים. למקורבים נתנו את הג'ובים הכי נחשבים, את האדמות השוות, הקיבוצניקים השתלטו על הנכסים היותר טובים – ואותנו זרקו לשיכון נידח".
במשך 30 שנה הם גרים פה. הם בנו את השכונה הזו בדם, בזיעה ובטיח. ואף אחד, אף אחד לא סופר אותם. ואז הגיע ההוא – קורח, עם הציצית שכולה תכלת, הדיבור החלקלק וההבטחה לשים סוף להפקרה. "בית מלא ספרים צריך מזוזה?" הוא חייך. סוף־סוף מישהו שמדבר בשפה שלהם. הם לא אהבו את הדרך שלו – אבל גם את משה הם כבר לא יכלו לסבול.
דתן ואבירם לא האמינו בניסים. הם האמינו בוועדי בתים, באסיפות תושבים, ובקבוצות ווטסאפ סוערות. הם חלמו על הרגע שבו יוכלו לעמוד מול מצלמה ולצעוק: "עד מתי תמשלו בנו?!" הם ראו את קורח על מסך הטלוויזיה נואם, ולפתע הופיע "מבזק מיוחד" – ישראל תוקפת באיראן.
"נו באמת", נאנח אבירם, "עוד פעם הוא יוצא לתקוף. בלי גיבוי, בלי מענה, בלי מיגון". "ואנחנו?" הוסיף דתן, "אנחנו שוב נדחסים לחדר מדרגות, עם הילדים והזקנים. אין מקלט, אין ממ"ד, ואפילו אם היה – אתה ראית את המקלט השכונתי פה בשיכון ד'? יש שם יותר פטריות מאוויר".
"ואיפה משה כל הזמן הזה? בממ"ד המלכותי שלו – סליחה, באוהל מועד. עם הענן שמכסה מלמעלה, עם הכרובים והזהב. הוא מדבר עם א-לוהים, ואנחנו? מדברים עם טיח מתקלף". "ואז עוד מעיזים להגיד שאנחנו אלה שמפצלים את העם".
הם לא ביקשו הרבה – רק יחס. רק הקשבה. שיזכרו מי סחב פה דליים כשעוד לא היו מים זורמים. קצה נפשם בהטפות מוסר, בהבדלים המעמדיים מנקרי העיניים.
המנהיג קרא להם להידברות, המצלמה עברה מקורח אליהם ותפסה אותם זועקים" "לא נעלה!" הבעיה עם זעקות כאלה – שהן לפעמים נקלטות חזק מדי, גם בשמיים.
וכשהאדמה נפערה – היא לא שאלה מי ותיק, מי מחא, או מי צייץ. היא פשוט בלעה. דתן עוד הספיק לומר לאבירם: "אתה רואה? אולי הפעם באמת הלכנו רחוק מדי".
