הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')משה רבנו ואליהו הנביא הם שני אישים גדולים ודגולים שיש להם הרבה קווים משותפים, ובמדרש אף נאמר: "משה ואליהו שווים זה לזה לכל דבר" (ילקו"ש ח"ב רמז ר"ט). אחת מנקודות הדמיון היא בכך שעל שניהם יצא ערעור מקרב עמם, ושניהם נדרשו לבצע פעולת מבחן שתוכיח לכל העם מי הנבחר בעיני ה'. שני המבחנים נערכו באמצעות אש, ושניהם הסתיימו במותם של המערערים שעמדו מולם.
אולם, יש הבדלים משמעותיים בין מבחן המטות שביצע משה בפרשתנו, במטרה לראות ולהראות מי "הַקָּד֖וֹשׁ אֲשֶׁ֥ר יִבְחַר־בּ֖וֹ ה' ויַקְרִ֥יב אֵלָֽיו", לבין מבחן המזבחות שביצע אליהו בהר הכרמל, כדי להוכיח לעם ישראל מי הא-לוהים ומי באמת נביאו. במבחן המטות התבקשו קורח ואנשיו לשים אש: "קְחוּ־לָכֶ֣ם מַחְתּ֔וֹת קֹ֖רַח וְכָל־עֲדָתֽוֹ, וּתְנ֣וּ בָהֵ֣ן׀ אֵ֡שׁ", וכך הם אמנם עשו: "וַיִּקְח֞וּ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ עֲלֵיהֶם֙ אֵ֔שׁ". התוצאה הייתה מוות באש על ידי ה': "ואֵ֥שׁ יָצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת ה' וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת".
אליהו, לעומת זאת, אמר לנביאי הבעל לא לשים אש, ומותם לבסוף לא בא באש ולא בא ישירות מה', אלא נעשה על ידי פעולה אנושית של אליהו עצמו. בספר מלכים א' (פרק יח) מסופר שאליהו הציע לבנות שני מזבחות – אחד עבורו ואחר עבור 450 נביאי הבעל, כאשר הוא והם הניחו עצים על המזבח ושמו פר על העצים. אולם, הוא הדגיש: "וְאֵ֖שׁ לֹ֣א יָשִׂ֑ימוּ… וְאֵ֖שׁ לֹ֥א אָשִֽׂים".
גם במאורע הגדול של אליהו יצאה אש מן השמיים, אך לא הייתה זו אש הורגת והורסת המכוונת כלפי הרשעים, אלא דווקא אש ניסית שהופיעה לפי הזמנה של אליהו ובקשתו, והיא אכלה את כל המזבח שהוא בנה ואת כל מה שהיה עליו. כך מתואר במקרא: "וַתִּפֹּ֣ל אֵשׁ־ה' וַתֹּ֤אכַל אֶת־הָֽעֹלָה֙ וְאֶת־הָ֣עֵצִ֔ים וְאֶת־הָאֲבָנִ֖ים וְאֶת־הֶעָפָ֑ר וְאֶת־הַמַּ֥יִם אֲשֶׁר־בַּתְּעָלָ֖ה לִחֵֽכָה".
בימי משה האש שהוכיחה את צדקת הנביא הגדול הרגה את החוטאים, ואילו אצל אליהו האש שהופיעה על מזבח הנביא הגדול לא פגעה בחוטאים, אלא הראתה לעם מיהו הצדיק הצודק. התוצאה הייתה: "וַיַּרְא֙ כָּל־הָעָ֔ם וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ ה' ה֣וּא הָאֱ-לֹהִ֔ים ה' ה֥וּא הָאֱ-לֹהִֽים".
pexels-tomas-malik
אכן, גם החוטאים בימי אליהו לא נשארו בחיים, אך היה זה אליהו אשר הרג אותם במו ידיו. הוא ניצל את המומנטום וקרא לעם: "תִּפְשׂ֣וּ אֶת־נְבִיאֵ֣י הַבַּ֗עַל אִ֛ישׁ אַל־יִמָּלֵ֥ט מֵהֶ֖ם, וַֽיִּתְפְּשׂ֑וּם וַיּוֹרִדֵ֤ם אֵלִיָּ֙הוּ֙ אֶל־נַ֣חַל קִישׁ֔וֹן וַיִּשְׁחָטֵ֖ם שָֽׁם". הרב ב"צ פירר זצ"ל, שעומד בספרו 'פנים חדשות לתורה' (עמ' 99-100) על השוואה זו, שואל: מה פשר ההבדלים בין שני המבחנים, ומדוע אליהו לא הלך בעקבות משה רבנו וביקש שתרד אש מהשמיים ותכלה את נביאי הבעל החוטאים? הוא משיב שם תשובה הלכתית, וברצוני להציע כאן תשובה רעיונית.
נראה שההבדל הגדול בין מבחן המטות של משה למבחן המזבחות של אליהו היה בכך שאליהו עמד מול גויים, נביאי עבודה זרה, שפעילותם הייתה איום קיומי על עם ישראל. נביאי הבעל הללו, ואיתם גם נביאי האשרה, הובאו לארץ על ידי איזבל אשת אחאב בת מלך צידון במטרה להפיץ את האלילות בישראל. לאליהו הייתה הזכות ואף החובה להורגם במו ידיו, ובכך לקיים את המצווה: "ובערת הרע מישראל". משה, לעומת זאת, עמד מול אופוזיציה פנימית של אחיו בני ישראל, ולכן לא הייתה לו כל לגיטימציה לפעול להריגתם. הוא השאיר זאת בידי שמיים, והאש שהרגה אותם יצאה מאת ה' ועשתה עבורו את העבודה.
בעימותים בין מנהיגים או בין קבוצות בתוך עם ישראל לא אמורים להכריע באמצעות שימוש בכוח. מחלוקות בעם צריכות להגיע להכרעה בכוח הזכות ולא בזכות הכוח. ניצחון כוחני, גם אם תהיה לו הצדקה כלשהי והצלחה מסוימת, יגרום לצד המפסיד לתסכול והתמרמרות שיזיקו לחברה כולה. ואכן, במקרה של משה ואהרון מול עדת קורח, בני ישראל התקשו לעכל ולקבל את הענישה הקשה. במקום ש"כָּל הָעָ֔ם יִּפְּל֖וּ עַל פְּנֵיהֶ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ ה' ה֣וּא הָאֱ-לֹהִ֔ים" ומשה עבדו, הם האשימו את משה ואהרון במות קורח ועדתו, ולמרות שהדבר נעשה בידי שמיים ולא על ידיהם, הם התקהלו במחאה ובתלונה: "אַתֶּם הֲמִתֶּם, אֶת עַם ה'".
כבר מראשית דרכו, ידע משה להבדיל בין "אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו", שאותו אפשר להרוג, לבין "שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים", שבהם אסור לו לפגוע. בתור מנהיג הוא הפגין יד קשה נגד יריבים חיצוניים, וכך הביא מכות על פרעה, הוביל לניצחון על עמלק, ונהג בקשיחות במלחמה מול אויבים.
כבר בשבת הבאה, בפרשת 'חוקת', נראה את משה מנהיג את עם ישראל במלחמות מול אויבים, כאשר ישראל מכה את סיחון ויורש את ארצו, שולח מרגלים לרגל את יעזר ויורש את האמורי אשר שם. בהמשך הוא מכה את עוג מלך הבשן "וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד", ובפרשת 'מטות' הוא מנהיג את העם במלחמת נקם יזומה מול מדין.
כשנלחמים מול אויבים צריכים להשתמש במקל חובלים ולהכות במידת הדין ולא במידת הרחמים. לעומת זאת, ב"מלחמות היהודים" מידת הדין רק מעוררת את הדינים. כשמתקדמת הפסקת אש מול אויבים, יש לשים לב שלא תפרוץ מחדש אש בין יהודים. בעימותים בין אחים אין מקום לשימוש באמצעים אלימים, ויש להתרחק ביותר אף מאלימות מילולית. תחת זאת, יש לאחוז במקל נועם ולנקוט צעדים בונים ומקרבים, כדרכו של משה בפרשתנו מול קורח ועדתו. במלחמות מול אויבים שרוצים בהשמדתנו, השימוש בכוח הוא כורח, אך בוויכוחים פנימיים בישראל – אנא, לא בכוח, כי כמו במקרה של קורח, אין בכך כל כורח.
