אביטל דואן (עורכת משנה ב'שבתון', avital@shabaton1.co,il)בסיומו של מעשה קורח ועדתו, מצווה הקב"ה על משה להפוך את מחתות הנחושת לציפוי למזבח לאות ולזיכרון: "זכרון לבני ישראל, למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא להקטיר קטרת לפני ה', ולא יהיה כקרח וכעדתו, כאשר דבר ה' ביד משה לו". מפסוק זה למדו חז"ל (סנהדרין דף ק"י): "כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר 'ולא יהיה כקרח וכעדתו'". הרמב"ם (הקדמה לספר המצוות, שורש ח') והרמב"ן (בהשגותיו שם) הסכימו, שדברי הגמרא כאן נאמרו על דרך המוסר והתוכחה. כלומר, האיסור להחזיק במחלוקת אינו נמנה במניין תרי"ג מצוות שבתורה, ובאומרם "עובר בלאו" התכוונו חז"ל להבהיר עד כמה חמורה היא המחלוקת.
לעומתם, רב אחאי גאון ("שאילתות דרב אחאי", פרשת קרח שאילתא קל"א) כתב בפירוש: "דאסיר להו לדבית ישראל למיעבד פלוגתא", ובתרגום פשוט: קיים איסור של ממש "לעשות מחלוקת". מהמשך דבריו שם ניתן להבין, שאף אם אין איסור תורה במחלוקת עצמה, הרי שהמחלוקת בוודאי תביא לשנאה, ובשנאה בוודאי יש איסור תורה מפורש: "לא תשנא את אחיך בלבבך".
האיסור להחזיק במחלוקת – בין שהוא איסור של ממש ובין שאינו אלא תוכחת מוסר – מקבל משנה תוקף וחשיבות במציאות הצבאית. ערך הרעות הוא אחד הערכים המהותיים עליהם מושתתת רוח צה"ל, והוא קובע כי "החייל יפעל מתוך אחווה ומסירות לחבריו לשירות, וייחלץ תמיד לעזרתם כשהם זקוקים לו או תלויים בו, חרף כל סכנה וקושי, עד כדי חירוף הנפש".
הרב ד"ר עידו רכניץ מסביר בספרו "אתיקה צבאית יהודית" (עמ' 55) כי הצידוק לערך הרעות והערבות הוא לא רק תועלתני או מוסרי, אלא מהותי יותר. לאמור – מלחמה וביטחון הם נושאים כלליים וציבוריים, ולא נושאים אישיים. לפיכך, בכל הקשור לתחומים אלה האומה נדרשת לפעול כגוף אחד כדי להבטיח את שלומה וביטחונה.
בפרשת 'כי תצא' נאמר: "כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע". פשטות הדברים היא, ש"דבר רע" נוגע לענייני צניעות וקדושת המחנה. עם זאת, בילקוט שמעוני שם נאמר: "כשהוא אומר "דבר" – אף על לשון הרע". בתלמוד הירושלמי (פאה, א' א') נאמר, שצבאו של אחאב היה חזק יותר מצבאו של דוד המלך, משום "שלא היה להן דילטוריא", כלומר שהייתה אחוות לוחמים, ולא היו מדברים סרה זה בזה. כמובן, דורו של אחאב הוא דור של גנאי, השקוע עד צוואר בעבודה זרה, אף על פי כן, זכה אותו הדור לנצח במלחמה משום שנשמר מ"דיבור רע" בתוך המחנה.
ואכן, הרמב"ן בפרשת 'כי תצא' שם מדגיש: "והוסיפו בו לשון הרע, כדי שלא ירבו ביניהם מחלוקת, ויכו ביניהם מכה רבה מאד יותר מן האויבים". מחנה לא מלוכד עלול לנחול מפלה חמורה יותר מזו שינחילו האויבים, וכדרך שלמדנו בתוכחה שבפרשת 'בחוקותי': "וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם", ובתורת כהנים שם: "מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה". הערבות הכלל ישראלית באה לידי ביטוי בתחומים שונים, אך היא נחשפת במידה ניכרת במחנה הצבאי בזמן מלחמה.
הנצי"ב מוולוז'ין חיבר ביאור מופלא על מגילת שיר השירים, ושמו "רינה של תורה". בתחילת פרק ד' בשיר השירים, מסביר הנצי"ב שהשיר הפותח ב"הנך יפה רעיתי הנך יפה עיניך יונים" הוא "שיר שלם ומעולה … מיוסד על המלחמות שהיו ישראל עושין עם שכניהם". בתוך כך מבאר הנצי"ב: "וכבר מבואר גם במדרש על הפסוק "שיניך כעדר הרחלים", שהוא מדבר ממלחמות ישראל … וכך שבח הנמשל, דבעלי המלחמה המה "כולם מתאימות", בלי גאוה ויציאה לחוץ מדעת חבירו, שזה מכשול גדול במלחמה, אלא כולם באגודה אחת".
בשאלות שונות הנוגעות לגיוון החברתי הגדול בצה"ל, אנו מציבים במקום משמעותי ביותר את ערך הרעות
תפיסה מרכזית זו בדבר חשיבותה ומשמעותה של הלכידות במלחמה, חייבת לבוא לידי ביטוי גם בשיח ההלכתי. לכן, בשאלות שונות הנוגעות לגיוון החברתי הגדול בצה"ל, אנו מציבים במקום משמעותי ביותר את ערך הרעות. במהלך השירות הצבאי מתעוררות לא פעם שאלות הקשורות ליחסים שבין שומרי מצוות ואינם שומרי מצוות, או בין חיילים בני ברית לחיילים שאינם בני ברית. הדוגמאות בנושא מרובות ולא נוכל לפורטן כאן, אך המדיניות בנושאים הללו ברורה: כל פסיקה הלכתית באשר היא, חייבת שתיקח בחשבון גם את ערך הרעות.
כך, למשל, בהיתר לצרף למניין גם מי שאינו שומר תורה ומצוות (תורת המחנה, פרק י' תשובה א'); או בפסיקה מקילה ביחס להשאלת רכב או חפץ אחר למי שאינו שומר שבת, אף אם קיים חשש שישמש גם לחילול שבת (תורת המחנה, פרק מ"ט תשובה א'). על דרך זו, החובה לשמור על הכשרות בכל מטבחי צה"ל באה אף היא לבצר את ערך הרעות, ולאפשר לכלל חיילי צה"ל להסב יחד סביב שולחן אחד ולאכול בצוותא. גם מדיניות הכשרות ברבנות הצבאית נקבעת בדרך כלל מתוך ניסיון להבטיח כשרות המקובלת ומוסכמת על הכל.
דווקא כאשר לעיתים התחושה בשיח הציבורי היא שחלק מן הקרעים החברתיים אינם ניתנים לאיחוי, אנו פוגשים את לובשי המדים – חיילים וחיילות, יהודים ושאינם יהודים, דתיים וחילונים – משרתים כתף אל כתף, "כאיש אחד בלב אחד". בעיקר בזמן מלחמה, זהו התנאי המהותי לניצחון. והרי כך לימדנו מרן הראי"ה קוק זצ"ל (אורות הקודש, ג'): "ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על ידי שנאת חינם; נשוב להיבנות, והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חינם".
