אל תשכחו אותנו

בזמן שהכותרות מתחלפות להישגים של מבצע "עם כלביא", יש הורים במדינה הזו שהזמן עבורם קפא ועומד מלכת כבר יותר משנה וחצי – הורי החטופים מ-7 באוקטובר. רבים מהם אינם יודעים אם בנם חי או מת, אם לייחל או להתאבל. יש חטופים שהוגדרו על ידי מערכת הביטחון כ"חללים חטופים" אך בבית, אצלם, הוא עדיין חי. הם אמנם קיבלו מודיעין שלילי וכואב, אבל בלב פנימה עדיין בוערת התקווה. כי כל עוד אין קבר לפקוד אותו, יש סיכוי לחיים. וכל עוד יש סיכוי, אסור להרפות

"אוריאל הוא הלב שלנו. קשה לדבר עליו בלשון עבר. הוא היה כריזמטי, מחויך, שמח. ראה את העולם בצבע ורוד, התרחק מלשון הרע, חיבר בין אנשים – לא משנה מאיזה מגזר. קראנו לו 'האופטימי הנצחי'", מתארת נעמי ברוך מירושלים, את בנה אוריאל ברוך, שנחטף ממסיבת נובה ב-7 באוקטובר. מדיווחים של צה"ל נמסר למשפחה כי אוריאל נרצח, אך נעמי אוחזת באמונה שחלה טעות והוא עדיין חי.

"ב־7 באוקטובר, 6:30 בבוקר, ניתקו את המוזיקה במסיבת הנובה והודיעו שיש ירי", היא מספרת. "אוריאל וחבר שלו מיכאל עלו על הרכב ונסעו הביתה. אשתו של מיכאל התקשרה ושמעה את מיכאל אומר 'סע!' ואז הקו התנתק. אחרי כמה דקות, ענה גבר ערבי. מיכאל נרצח. אוריאל נחטף, אבל אנחנו גילינו זאת רק שלושה שבועות אחרי. עד אז שמחנו שהוא בין החיים. אבל אחרי חצי שנה, הודיעו לנו מהצבא שהוא נרצח ונמצא בעזה. אין לנו קבר לפקוד אותו, והלב שלנו עדיין מסרב להאמין. אפילו ראו אותו בסרטון עם שלושה שומרים ליד בית חולים בעזה. למה צריכים לשמור על מת? אולי בכל זאת הוא חי?", היא תוהה בתקווה.

הדלק של המשפחה
בשל אי הידיעה, מרגישים בני המשפחה מאז שהם תלויים באוויר. "אי אפשר לדעת כלום בוודאות. עברנו טלטלה נפשית", היא משתפת בכאב. "המשפחה – שהייתה שמחה, רוקדת, זורמת – התפרקה. כל אחד בבועה שלו. הפסקנו לעבוד, הפסקנו לחייך. אין לנו לילה של שקט, של שינה. כל חיינו סובבים סביב אוריאל – הרצאות, הנצחות, מפגשים. אני לא אותה אמא, בעלי לא אותו אבא, והאחים לא אותם אחים".
אוריאל ברוך, נשוי לרחלי ואב לשניים, בני 6 ו-9, מגבעון, נחטף כשהיה בן 35 ממסיבת הנובה ברעים. כיום הוא בן 37. אמו מתארת אותו כאדם עם שמחת חיים, בן מסור להוריו וחבר אמת לחבריו. "אוריאל תמיד היה מוקף בחברים. אחרי החטיפה, הגיעו אלינו מאות אנשים וכל אחד מהם אמר לנו שהוא החבר הכי טוב שלו.. הוא כיבד את ההורים בצורה יוצאת דופן. היה מגיע הביתה עם קינוחים שאבא שלו אוהב, וכששמע שמישהו צריך עזרה – היה הראשון להתנדב. אוריאל אהב לרקוד בארץ, בעולם, במסיבות. הוא היה הדלק של המשפחה. תמיד אהב מוזיקה, ריקודים, שמחה", היא נזכרת בערגה.

מה הכי קשה ביומיום?
"הכי קשה זה שבתות וחגים. כל הזמן מדברים עליו. הוא לא יוצא לנו מהראש. רואים סרטונים שלו ובוכים. הגעגוע שובר את הלב. זה פצע מדמם. עד שיחזור, זה לא יתרפא".
כדי להרגיש שאוריאל איתם למרות הכל, בני המשפחה מקדישים לו מעשים ומפעלים רבים – ספר תורה לשמו (לא לעילוי נשמה אלא לשמו!), שלושה בתי כנסת נקראו על שמו, מעיין בגבעת זאב, חלוקת תפילין, ציציות, אוכל לנזקקים. "אני מעלה תמונות שלו כל הזמן לרשתות החברתיות כדי שלא ישכחו. מדברת עליו, מספרת עליו. שיישאר חי בלב של כולם", מסבירה נעמי.
את התקווה היא ומשפחתה שואבים רק מהאמונה. "כשהודיעו שהוא לא בין החיים, משהו בי נשבר. אבל אפילו אם יש חצי אחוז שהוא חי, אני בוחרת להאמין. בלי אמונה אי אפשר לשרוד", היא אומרת.

מה את חושבת על סדר ההחזרה – חיים לפני חללים?
"בתור אמא לחלל, זה קשה. אבל אם יש חטופים חיים, צריך להחזיר אותם קודם. אם לא נחזיר אותם עכשיו, אולי כבר לא נוכל. עם זאת, אני מבינה גם את ההורים שרוצים להביא קודם את ילדיהם לקבר ישראל. כל כאב הוא כאב".
לצד השמחה על פתיחת המבצע "עם כלביא" מול איראן, נעמי מדגישה שחשוב לזכור גם את מלחמת "חרבות ברזל", שעודנה מתנהלת, וכמובן את החטופים. "אני דווקא שמחתי שהם התחילו לפעול באיראן. זה היה צריך לקרות כבר לפני 20 שנה", היא טוענת, "אני רק מקווה שלא ישכחו את החטופים. גם בעזה עדיין יש מלחמה".
"יש לנו עם מדהים", מוסיפה נעמי. "אנחנו מקבלים חיבוק שלא נגמר: בכל יום שישי אנחנו מקבלים עוגות, פרחים, ממתקים. כל מי ששומע – שולח לנו אהבה. רק תמשיכו להתפלל. תחבקו אותנו. הלוואי שנתאחד רק בשמחות".

"אין לנו קבר לפקוד אותו, והלב שלנו עדיין מסרב להאמין. אפילו ראו אותו בסרטון עם שלושה שומרים ליד בית חולים בעזה. למה צריכים לשמור על מת? אולי בכל זאת הוא חי?"

אלטרואיסט אמיתי
במהלך השיחה עם טליק, אמא של רן, קשה להתעלם מהכאב שהיא חווה, אבל גם מהגאווה. היא לא מדברת רק על אובדן, היא מדברת על בחירה. על ילד שלא הסכים להישאר מאחור. על לוחם עם לב ענק.
טליק, עורכת דין במקצועה, מתגוררת ביישוב מיתר עם בעלה איציק. יש להם שלושה ילדים: עומרי, שירה, ורן – הבן האמצעי שנחטף לעזה. בינואר קיבלו הודעה כי ככל הנראה הוא אינו בחיים, אך בליבם עודנה מקננת התקווה.
"רן היה ילד מדהים", היא מתארת את בנה. "כל כולו נתינה. הוא היה גאה במדינה, ציוני בנשמה. הוא התגייס לגולני למרות פציעה קשה שעבר בטירונות, תאונת נמר שגרמה לשבר בעצם הירך. למרות התחזיות הקשות, אמר למנתח 'אני חוזר תוך ארבעה חודשים לאותו מקום שהייתי בו'. וככה היה עם כוח רצון יוצא דופן. אחרי הצבא, הוא הצטרף ליס"מ, ליחידת האופנועים במשטרה. הוא ראה בזה שליחות, לא עבודה. תמיד עזר, תמיד דאג לאחרים. היה אלטרואיסט אמיתי. אהב נגינה, בעלי חיים, ותמיד שמח בחלקו".

מה קרה ביום שבו רן נחטף?

"הוא בכלל היה בחופשת מחלה, שבוע וחצי לפני כן שבר את הכתף. אבל כשהגיעה הקריאה מהמשטרה על חדירת מחבלים ליישובים, הוא לא היסס. עלה על מדים ואמר לנו 'אני לא משאיר את החברים שלי להילחם לבד'. הוא הצטרף לצוות שנסע לכיוון עוטף עזה, הגיעו לצומת סעד, ומשם המשיכו לפנות את משתתפי המסיבה בנובה. הם הצילו 200 איש. אחר כך חזרו לסייע לצוות אחר, ונתקלו במארב של מחבלים. רן נפצע בירך וביד, אבל המשיך לנהל קרב. הוא תפס מחסה, שלח מיקום, דיבר עם אחיו שהיה גם הוא בקרב. הוא ניהל את האירוע תחת אש, עד שנגמרה לו התחמושת ואז נחטף. רק לאחר שבועיים אמרו לנו שהוא ככל הנראה חטוף. בינואר בישרו לנו שהוא לא בחיים, אבל אין הוכחה. לכן, אנחנו עדיין מקווים".
מאז, טליק לא עובדת. כל היום רק מחכה, מתפללת, עוקבת אחר החדשות. היא מרגישה שהשנתיים האלו הן יום אחד ארוך שאינו מסתיים. "אין טעם בכלום. אנחנו עושים הכל כדי להחזיר אותו – נוסעים, מדברים, משתתפים במשלחות, מתראיינים. אנחנו חברים בפורום 'תקווה', שמאמין בהחזרת כל החטופים לא בפעימות, לא חלקית. את כולם. אנחנו גם מאמינים שצריך להמשיך במלחמה עד שחמאס ייכנע וירים ידיים ויחזיר את כולם".
לדעתה, המלחמה מול איראן היא תפנית שעשויה להיות חיובית גם עבור החטופים. "ציר הרשע חייב להיגמר", היא אומרת. "אני מאמינה שהמלחמה עם חמאס החלה בגלל איראן. אולי דווקא מבצע 'עם כלביא' יביא להכרעה בעזה. חבל שלא עשו את זה קודם. אני מתפללת בכל יום. יש קבוצות תהילים על שמו של רן. זה מה שמחזיק אותנו".
טליק מקווה שחלה טעות בזיהוי והוא בין החיים, ושאיכשהו הצליח לשרוד. "הוא ילד חזק, עם כוח פיזי ונפשי… גם אם לא שרד, אני יודעת שהוא עשה כל מה שהיה יכול. הוא הציל נפשות. נלחם בגבורה. זו גאווה גדולה – והיא זו שמחזיקה אותי בתוך הכאב".
גם טליק מרגישה שהציבור הישראלי איתה ועם משפחתה, מעניק להם חיבוק חם ועוטף. "כל אדם שאנחנו פוגשים מקשיב ומחזק. אני רק רוצה שימשיכו להתפלל. שלא נוותר ולא נעשה עוד עסקאות בפעימות, אלא להמשיך במלחמה עד שחמאס נכנע. שלא תהיה עוד אמא שתחווה את מה שאני חווה. שנשלים את המלחמה הזו עד הסוף".

"אני מאמינה שהמלחמה עם חמאס החלה בגלל איראן. אולי דווקא מבצע 'עם כלביא' יביא להכרעה בעזה. חבל שלא עשו את זה קודם"

לסיום, מה הייתן רוצות למסור לבן שלכן?
טליק: "שהוא הגיבור שלנו. שהוא מדהים. שאנחנו גאים בו, מחכים לו ואוהבים אותו. שהוא עשה מעשה של גבורה אמיתית. ואני מקווה לנס גדול, בשביל כולנו".
נעמי: "הייתי אומרת לו שאני אוהבת אותו אהבת נפש. אני רוצה לחבק אותו ולא לעזוב. מצטערת שלא הייתי שם, שלא דיברתי איתו ברגע האחרון. אנחנו תמיד אוהבים, אבל לא תמיד אומרים. הלוואי שיכולתי לומר לו עוד פעם אחת: 'אני אוהבת אותך'".