נבחרי הציבור – שכחתם מה חשוב באמת. וזה לא הג'וב

עכשיו הזמן לעשות את השינוי לקראת הפעם הבאה: ללכת בדרכה של תורה, ולייסד את המבנה השלטוני מתוך הצרכים אל התפקידים ולא להפך

"…אמר להם: כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם, שנאמר וידברו אליו לאמר: אם היום תהיה עבד לעם הזה" (הוריות י ע"א) – בעשרות השנים האחרונות מתקבעת התופעה המחפירה של יצירת משרדים, תפקידים, הגדרות חליפיות ועוד שאר מיני מהלכים, שמטרתם העיקרית כלל אינה קשורה בצורך או בשרות הציבור. אין הבדל בעניין זה בין ימין ושמאל, בין ממשלה כזו לממשלה אחרת – זוהי תרבות שהולכת ומתרחבת עוד ועוד. הדברים נכתבו כבר לפני שנים רבות, ומהווים קריאה למבט פשוט לקראת העתיד. תרבות קלוקלת זו עומדת בניגוד מוחלט למהותה של השליחות הציבורית. השליחות הציבורית נועדה לפעול למען הציבור – לא למען אלה שנבחרו על ידו להיות שלוחיו.

להתנהלות זו יש מחירים כבדים, במישורים רבים: מבחינה ארגונית וניהולית – פיצולים, מעברי חטיבות לכאן ולכאן, רוטציות בלתי הגיוניות וכדו' מביאים לניהול הרבה פחות טוב של ענייני המדינה. מבחינה כלכלית – מדובר בהגברת הוצאות מיותרות, שאינן מביאות ברכה בכנפיהן, ויש בזה מעין גזל כספי ציבור; אולם יותר מכל דבר אחר, ועל כן הדברים גם מתאימים לעיסוק בשבת, אין מדובר בפוליטיקה או במפלגתיות, אלא בנושא הרבה יותר עמוק: תודעת השליחות הציבורית.

שכן, אחד המאפיינים של מנהיגנו הגדולים הוא שהם לא רצו להיות מנהיגים. הבולט בכולם הוא משה רבנו עליו השלום, שלא זו בלבד שביקש להשתמט מהמינוי לגאולת ישראל, אלא שגם בהמשך דרכו, ולא פעם אחת, העדיף שלא להמשיך בדרכו. העובדה שדווקא הוא נבחר, ושריבונו של עולם לא איפשר את 'התפטרותו' מלמדת על הקריאה הגדולה של התורה: לא טובות ההנאה ולא התפקידים הם אלה שצריכים לעמוד לנגד עיני הנבחרים, כי אם השאלה מה מעצים את יכולתם לפעול לטובת עם ישראל ומה לא. יכולת המשילות נובעת גם מהאמון שהעם נותן בנבחריו, ובעיקר גם ביכולתם לקרוא לו להתאמץ, להדק את החגורה, להתגייס לטובת האומה וכדו'. ברם, כשאלה לא ממומשים על ידי אנשי השלטון עצמם – כיצד אפוא יהיה אפשר לעשות זאת? הקרקע נשמטת מתחת ההסברים כי יציבות שלטונית מצדיקה את המהלך הזה, שהלוא זו בדיוק הבעיה הקשה: השגת יציבות שלטונית בדרך זו.

את הנעשה אין להשיב, ויבורכו בתפילת הדרך כל ממלאי התפקידים בדרך שבה אנו הולכים כבר הרבה שנים. אולם עכשיו הזמן לעשות את השינוי לקראת הפעם הבאה: ללכת בדרכה של תורה, ולייסד את המבנה השלטוני מתוך הצרכים אל התפקידים ולא להפך. בכך נטמיע בתוכנו את ההכרה כי כל העוסקים בצרכי ציבור צריכים לעשות זאת באמונה, למען כלל ישראל ולא למען עצמם, ולקשוט עצמם קודם שהם קושטים אחרים. על ידי כך יהיה ברור כי השליחות הציבורית היא עבדות ולא שררה, כדרכם של חכמים.

(ויצא תשפ"ג)