פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)פרשת "חֻקַּת" גדושה באירועים ובנושאים רבים: מעשה הפרה האדומה ודרך ההיטהרות מטומאת מת; פטירתם של מרים ואהרון; חטא מי מריבה; וקידום פני מלחמה קשה עם עמי הסביבה: אדום, סיחון ועוג.
בתוך כל אלה מסתתרת תמונה זעירה, בסך הכל שלושה פסוקים, הנושאת על גבה מטען כבד כמו גם הֵד אקטואלי כואב וקשה: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים, וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי. וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר: אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי, וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי, וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם, וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה". והשאלה עולה מאליה: מה בדיוק "שמע" ה'כנעני' שבא להילחם עם ישראל?
שאלה זו מתחזקת לנוכח פסוק דומה בפרשת 'מסעי' בתוך הרשימה הארוכה, המייגעת, של פירוט מסעות בני ישראל במדבר, שב וצץ לפתע ה'כנעני', כאילו משומקום: "וַיִּסְעוּ מֵעַבְרֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר. וַיִּסְעוּ מֵעֶצְיוֹן גָּבֶר וַיַּחֲנוּ בְמִדְבַּר צִן הִוא קָדֵש… וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד וְהוּא יֹשֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן בְּבֹא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". כאן כבר לא מפורטת כלל המלחמה, אלא רק "שמיעת הכנעני". וחזרה קושייה למקומה: מה בדיוק "שמע", ומדוע כה חשוב לציין זאת?
יתר על כן, פרשני המקרא התחבטו גם בעניין זהותו של אותו "כנעני מלך ערד יושב הנגב". לכאורה, ה"כנעני" שכן ושלט על אזור רחב הרבה יותר מ"ארץ הנגב" ב'ארץ כנען', ומכל מקום אפילו ישב רק "בנגב", כיצד ולמה הגיע משם עד הר ההר, מקום חנייתם של ישראל כאן? והכיצד הצליח גם להפתיע את ישראל, גם לשבות ממנו שבי?
חז"ל, ובעקבותיהם רש"י על אתר, מפרשים שאותו כנעני לא היה אלא "עמלק" הידוע לשמצה, שעשה תרגיל הסחה קלאסי, על מנת ל'הרדים' את כל מערכות ההתראה והגנה של ישראל (ביטוי לכך ניתן גם בתרגום ירושלמי): "יושב הנגב – זה עמלק שנאמר (במדבר יג) 'עמלק יושב בארץ הנגב', ושינה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם, והם אינם כנענים. ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים, ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם שנאמר 'אם נתון תתן את העם הזה בידי".
ה'כנעני'-ה'עמלקי' הגיע אפוא מרחוק. הוא "שומע" – מקבל ידיעות ומבין שנוצרה שעת הכושר להכות בישראל, מגייס את כוחותיו ומפתיע את בני ישראל, ואף מצליח לשבות ממנו שבי. כדרכו, מכוח הדקדוק בלשון המקרא, מעצים המדרש את השבר: "וישמע הכנעני כי בא ישראל דרך האתרים", מה עניין ביאת ישראל "דרך האתרים" להחלטת ה'כנעני' לפתוח במלחמה? לפי הרבה פרשנים, "דרך האתרים" זו אינה אלא "דרך התָרִים", אותם "תיירים"-מרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה. האויב העמלקי "שומע" שבעקבות מעשה המרגלים נוצרים ייאוש ורפיון בעם, נולדה בקרבו מחלוקת באשר לצדקת הדרך, ומנצל זאת היטב.
arisa-chattasa
פירוש אחר, שונה בתוכנו אך קרוב במהותו, מובא במדרש: "כיון ששמעו כי מת אהרן גדול הכהנים, אמרו מת התייר הגדול שלהם ועמוד הענן שהיה עושה להם מלחמה נסתלק, הרי השעה שנלך ונלחם בם". ה"כנעני" שעוקב כל העת אחרי מחנה בני ישראל, מזהה היטב את החולשה, קהות החושים והשחיקה אצל בני ישראל ומנצל אותה היטב לצרכיו. בעוד בני ישראל עסוקים בשאלה מי יירש את מקומו של אהרון, הכהן הגדול, עוסק האויב בתכנון מדוקדק של המלחמה בישראל.
הפרשנים נתנו דעתם גם לצורת ההקטנה, "ויִשְבּ מִמֶנוּ שֶבִי" ולא "וַיִשְבֶּה" ממנו "שבויים רבים". חז"ל (ובעקבותיהם רש"י) בחרו לצמצם את האסון ופירשו שאפשר ולא הייתה זו אלא "שפחה אחת קטנה" (הרמב"ן והספורנו מוסיפים שהכתוב ביקש להדגיש שבכך התמצה הכישלון, בשבי ולא במיתה ולוּ של אדם אחד מישראל), בעוד פרשנים אחרים, דוגמת תרגום ירושלמי על אתר, מפרשים שהיה זה "שבי גדול" (וְשָׁבָא מִנְהוֹן שִׁבְיָא רַבָּא").
יהא אשר יהא, המכה הייתה קשה ונוראה. אכן, לאחר ההלם הראשוני והעברת הנזקים, בני ישראל אינם נשברים. הם לא התייאשו ולא נסוגו, אלא השיבו מלחמה שערה. זאת, לא לפני שנשאו תפילה לקב"ה ונדרו נדר. תגובתם של בני ישראל למתקפה הנפשעת מלמדת אותנו לקח חשוב, גם לימינו ובימינו: אובדן תקווה והרמת ידיים אינם תרופה לשבר הנורא, וייאוש אינו תוכנית פעולה. גם כשמתרחש אסון נורא, אירוע טראומטי, אין לשקוע בייאוש. התגובה חייבת להיות אקטיבית, של פעולה ותפילה המשולבים זה בזה.
זוהי תורת המלחמה של עם ישראל לדורותיו: לצד השבת מלחמה שערה ורדיפת האויב "עד חרמה" (השוו לבמדבר יד, מה: " וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה") גם "וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' ", מתוך ידיעה שלא רק "בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה'". מות מרים ואהרון, חטא מי מריבה ונפילת שבויים ביד זרים – הם רגעי שבר שעשויים לייצר ייאוש וטראומה לאומית. אך כל אחד מהם גם מזמן, אפילו שלא בטובתנו, גם תקווה, חזון וצמיחה. המים שפסקו מבארה של מרים עשויים וצריכים לחזור ממקום חדש. חלף אהרון, הכהן הגדול, צריך לצמוח מנהיג חדש. מתוך השבר הנורא, על העם להתנער מעפרו ואבלו, ללבוש בגדי תפארתו ולצאת למסע של יום חדש.
