הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)אינני יודע מתי אתם קוראים משפטים אלה, לפני קריאת התורה או אחריה, והאם כבר שמעתם את דרשת הרב. מה שברור הוא שרבים מכם ישמעו השבת דרשות על "חוקת התורה", על מצוות חסרות טעם והיגיון, כשהסמל המובהק שלהם הוא פרה אדומה. מכאן ידברו בשבח הכפיפות והכניעה וחוסר היכולת שלנו להבין דעת א-לוהים.
גם אני דרשתי כמה פעמים בעניין הפרה בדרך הזו, עד ששנה אחת גיליתי את מה שנעלם ממני משך שנים רבות: המקור המרכזי שעליו מסתמכים בדרשה הזו כלל לא אומר זאת. חוק תורה הוא אולי דבר שאנו מתקשים להבין, אך הוא ממש לא מחוסר היגיון כשלעצמו.
נפתח ספר ונראה.
jonas-koel
המקור שעליו מסתמכים הדרשנים הוא פירוש רש"י על הפסוק הפותח את הפרשה (במדבר יט, ב): "זאת חקת התורה – לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה". נעיין כאן היטב. מיהו הטוען שאין למצוות פרה אדומה טעם והיגיון? השטן ואומות העולם. הם אינם מצליחים להבין את ההיגיון מאחוריה, ועל כן הם מקנטרים באמצעותה את בני ישראל. קיים חשש שבני ישראל יתחילו בעצמם לפקפק בה בשל כך, ועל כן כתבה התורה שזהו חוק, גזירה, "ואין לך רשות להרהר אחריה", כלומר אין לך רשות לפקפק בתוקפה של מצווה זו. כלומר, חוק הוא גזירה שאסור לפקפק בה, גם אם אין טעמה ברור לכל.
האם משמעות הדבר שאין טעם לחוקי התורה? האם נאמר כאן שאין טעם הגיוני לפרה אדומה? לא ולא. כל שנאמר כאן הוא שיש סמכות חזקה למצווה גם אם איננו מבינים אותה. לא נאמר כאן שהיא משוללת טעם והיגיון.
הבנה זו עולה מהגרסה התלמודית של מדרש אגדה זה. בתלמוד הבבלי במסכת יומא (סז, ע"ב) מובאים דברים אלה של רש"י לא על פרה אדומה אלא על מצוות אחרות, כמו איסור חזיר, חליצת יבמה ושעיר המשתלח, ושם הסיומת מעט שונה: "ושמא תאמר מעשה תוהו הם? תלמוד לומר אני ה' – אני ה' חקקתיו, ואין לך רשות להרהר בהן".
כלומר, שמא בעקבות דברי הקטגוריה של אומות העולם נאמר שמצוות התורה הם 'תהו', דברים סתמיים, חסרי פשר? על כך נאמר 'אני ה". העובדה שאיננו מבינים את המצוות לא אומרת שהן מעשה 'תהו', חסר פשר. וכבר העיר רבי מנחם המאירי (מפרשני התלמוד מהמאה ה-13) שם: "שילוח השעיר אף על פי שהוא נראה כדבר שאין בו טעם, אין לאדם להרהר עליו ולחשוד עליו ועל כיוצא בו שהם דברי תוהו שהכל הערה נכבדת למבינים". כלומר, יש לשעיר המשתלח טעם, אלא שלשם כך צריך להיות 'מבינים', אנשי דעה.
והוא הדין לפרה אדומה. גם כשהמדרש אומר שאפילו החכם באדם לא ירד לסוף עניינה, ועליה כתב "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (במדבר רבה יט, ג; ובמקבילות), אין הוא טוען שאין לה טעם. ייתכן שמשה, אבי הנביאים, כן ירד לסוף דעתה של מצווה זו והבין אותה.
אם כן, חוק איננו דבר שחסר היגיון טעם. חוק הוא חיוב שתקף גם אם איננו מבינים אותו. חוקר המשפט העברי, פרופ' יאיר לורברבוים, הראה במאמר מנומק שגם המונח 'גזירת הכתוב' בלשון חז"ל איננו בהכרח מציין לעניין חסר היגיון, אלא לחוק שסמכותו תקיפה גם כשאיננו מבינים אותו.
זו הבחנה חשובה. במורה נבוכים הרמב"ם תוקף את מי שסבור שהמצוות חסרות טעם ריאלי. הוא אומר שמי שטוען כן הופך את א-לוהים לפחות מן האדם, שהרי האדם פועל בצורה רציונלית, ואילו הא-ל לפי זה פועל באופן חסר היגיון וטעם. לא כך הוא, טוען הרמב"ם, אלא "כל המצוות יש להם סיבה – רצונו לומר כי למצוה ההוא או לאזהרה יש תכלית מועילה". המצוות תכליתן לתקן את מציאות החיים בעולם הזה בדרכים שונות. משפטים הם המצוות שתועלתם ברורה מאליה. חוקים הם המצוות שקשה ממבט ראשון להבינם. אך אין זה אומר שהם חסרי טעם. המגבלה איננה של א-לוהים, אלא שלנו: "כי לא דבר ריק הוא מכם", דורש הרמב"ם, "ואם ריק – הוא מכם".
גם בפרשת 'חוקת' עלינו אפוא לחפש היגיון. תכלית המצוות היא להיטיב לנו בעולם הזה, גם אם לא תמיד אנחנו מבינים איך. אבל חשוב שנדע שהתורה מבוססת על טעם והיגיון. היא לא משוללת מהם!
