אם אתה מלבין פנים – אתה עדיין דתי?

מנין לוקחים אנשים האמורים לייצג את רצונו של הקב"ה בעולם את ההיתר להלבין פנים, לחרף מעל כל במה ובפלטפורמות הדיגיטליות?

הביטוי 'לספור עד עשר', מקורו בעצה טובה, ובהכוונה רגשית וחברתית לכולנו, ובמיוחד לאלו הסובלים מ'פתיל קצר', מ'פיוזים שנשרפים מהר', מפה או מקלדת שהדברים שיוצאים מהם לא תמיד עוברים את המסננת של השכל, ההיגיון, שיקול הדעת והמחיר הנלווה.

עבור כל אלו בא הביטוי- 'לספור עד עשר'. לפני שאתה מגיב, לפני שאתה מתלהם, לפני שאתה פוגע, לפני שאתה משחרר את הניצרה ומאפשר לפיך לירות לכל עבר, לפני שאתה לוחץ על כפתור ה'שלח' במחשב או בטלפון- קח אוויר- וספור עד עשר. ובזמן שתספור עד עשר, קח עוד כמה נשימות עמוקות, תן לחמצן להגיע למוח, תן לשיקול הדעת להיות מאוזן יותר, תן למחשבה להיות ברורה, בהירה וצלולה יותר, תחשוב טוב האם אתה מודע לכל ההשלכות של מה שאתה הולך לעשות- לכל אלו שיפגעו, לכל הרסיסים שיעופו. האם כשתתבונן במרחק של זמן על מה שאמרת או מה שכתבת – תתגאה במה שעשית או תתבייש? האם כשילדיך יראו את מה שעשית הם יתגאו בך או יתביישו במי שאתה ובסגנון דבריך?

קח אוויר וספור עד עשר- וחשוב האם את מה שאתה כותב תחת מחסה האנונימיות של האינטרנט והרשתות החברתיות- היית מעז להגיד לאדם שכתבת עליו- גם בפגישה פנים אל פנים? אם לא, אם היית מתבייש לדבר או לכתוב ככה כשהוא יודע מי אתה, או כשאתה ניצב לפניו- אז למה אתה מרשה זאת לעצמך תוך הסתתרות? אם אתה מסתתר – כנראה שאתה מתבייש, ואם אתה מתבייש- אז למה אתה כותב או מדבר כך?

כדאי שנספור עד עשר. כולנו. האוויר מחניק. האווירה קשה. קווים אדומים נחצים השכם והערב. השיח הפך לאלים, משפיל, רדוד, נמוך ומבזה.

חופש הדיבור הוא לא חופש הביזוי. חופש הדיבור הוא לא חופש השנאה.

התקופה האחרונה הוציאה מרבים וטובים דברים רעים וקשים. השתלחויות פרועות, הלבנת פנים, גידופים, קללות, השפלות וכיוצא באלו. אדם ניכר בכעסו- ואם בשעת כעס, בין אם הוא מוצדק בין אם לאו יוצאים דברים שכאלו- זה מצריך בדיקה אישית ובחינה מחודשת של הפתילים הקצרים והפיוזים הנשרפים.

הנקודה היא מאד פשוטה- האם העובדה שאני חולק על מישהו, ואפילו כועס עליו מאד- מתירה לי לאכול חזיר חלילה או לחלל שבת? אם התשובה היא לא- אז מי מתיר לי בשם הכעס להלבין פניו ברבים, לגדפו ולהשפילו בפרהסיה? וכי זה פחות חמור מאכילת חזיר או חילול שבת? מנין לוקחים אנשים האמורים לייצג את רצונו של הקב"ה בעולם את ההיתר לגדף, להשפיל, להלבין פנים, לחרף מעל כל במה ובכל הרשתות והפלטפורמות הדיגיטליות? האם הפסוקים 'דרכיה דרכי נועם', 'ואהבת לרעך כמוך', ודומיהם, נמחקים מהמקורות? האם המשפט- 'מוטב יפיל את עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים' – הופך להיות לא מחייב ולא רלוונטי? ומה נאמר לילדינו ולתלמידינו הרואים את כל הנ"ל ועיניהם שואלות – זו תורה וזו שפתה?

מילים שיוצאות מהפה או מהמקלדת כמוהן ככדור או פגז שיצאו מהלוע- אי אפשר להחזירם, וההרס שהם יוצרים מרובה.

כדאי שכולנו חפצי החיים, נחזור לספור עד עשר, נסור מרע, נדבר טוב- כי זו, ורק זו היא דרכה של תורה.

(חוקת תשפ"א)