אלינור רחימי (יוצרת וכותבת תוכן, מעצבת גרפית er1313@gmail.com)המלחמה, והייאוש שבא איתה, נתנו את אותותיהם והשבוע החלטתי להתעלות על עצמי ולנסות לתת שוב צ'אנס למשהו ששנוא עליי במיוחד: נכנסתי להרצאת זום של מאמנת לזוגיות – טייטל שמעולם לא הבנתי.
הדוברת הסבירה שאנחנו צריכים לשחרר את הלחץ והרצון לזוגיות. לא לבקש שיציעו לנו, לא לצאת לדייטים, לא לחשוב על זה, לשחרר. לא חידוש מסעיר האמת. כבר שחררתי מלא דברים בחיים (חוץ מפחמימות, אותם עדיין לא הצלחתי לשחרר לגמרי). אני רק תוהה איך אמורים לשחרר בגיל 37, כשאין לך בכלל הצעות ולא יצאת לדייט יותר משנה. כשנראה ומרגיש שאחרים שחררו בשבילך. ואת כל כך רוצה להיות אמא.
אז דווקא עכשיו "לשחרר ולתת ליקום לעשות את שלו"? כשהיקום לא חזר אליי מגיל 26 בערך? כשניסיתי לשחרר בפעם המי-יודע-כמה וכולם לחצו עליי להפסיק לחפש, אז שחררתי. מאז היקום בממתינה עם אלמנות מלחמה, גרושות וילדות בנות 20. אלינור לא ברשימה. גם כשהצליחה להכיר עוד ועוד אנשים ועוד עוקבים ברשתות – החיסרון והניכור מהחיים רק בלטו יותר.
למרות כל זה, בתוספת נסיבות חיי הנוכחיות והמאתגרות, אני לא מסכנה. תודה לה', יש לי חיים מלאים, אחיות מדהימות וקהילת פייסבוק מיוחדת שאני מתה עליה (מוזמנים להצטרף), ועוד המון שאיפות לחיים האלה.
בנוסף, הייתה אמת מטרידה במילים של אותה מאמנת לזוגיות. כי כן, יש שלב שבו כל דייט מרגיש כמו חזרה גנרלית לכישלון הבא, וכל שיחה הופכת למבחן פסיכומטרי עם פרצוף וטלפון. אז אולי באמת לפעמים צריך להוריד הילוך. לא כי התייאשתי, אלא כי התעייפתי. כי גם לגיבורות רומנטיות מגיעה הפסקת קפה. טוב, לא קפה. תה. בלי קפאין. כזה שמרגיע את הלב.
אז לא, אני לא פורשת ולא "משחררת". אני רק יותר ממוקדת, וככל שהזמן עובר אני מבינה ולומדת יותר על עצמי ומה אני רוצה וצריכה. בסוף הוא יגיע.
