הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)העלנו ברשימה הקודמת כי ברכת חתנים (שבע ברכות) היא ברכת שבח ולא ברכת המצוות. כעת נברר מיהו זה שאמור לאומרה.
נקדים, שקיים דמיון מוצק בהלכה בין שבעת ימי השמחה של החתן והכלה לבין שבעת ימי האבלות של האבלים. בשני המקרים יש התכנסות בבית אחד לצורך שמחה או אבל, בשני המקרים מדובר בתקופת זמן של שבעה ימים (תוך חלוקה פנימית בין שלושה ימים ראשונים לשאר הימים) ושניהם חולקים הלכות קרובות – הצורך במניין, פנים חדשות וכו'.
כהמשך למגמה זו ניתן לראות כי גם מבחינת הברכות קיימת קרבה ביניהם. ברכת חתנים היא במידה רבה מקבילתה של ברכת האבלים. לא לחינם שתי הברכות הללו מוזכרות יחד במשנה במסכת מגילה שהזכרנו בפתח הדברים (ד, ג) והן גם נידונות בסמוך בתלמוד הבבלי (כתובות ח, א). ומהי ברכת אבלים? ברכת אבלים מורכבת ממספר ברכות שנאמרו על ידי הציבור לאחר קבורת המת, ובה התייחסות למגוון מרכיבים במאורע – האבלים, הקהל שבא לנחם והצער על הנפטר. קל לראות שאותם גורמים נמצאים בשבע הברכות – אנו מברכים את החתן והכלה, את הקהל שבא לשמח (ברכת שהכל ברא לכבודו; ראו רש"י על כתובות ח, ב) ומודים על עצם השמחה.
מכאן ניתן ללמוד על מהותה של ברכת החתנים. כשם שברכת האבלים היא ברכה הנאמרת על ידי הציבור בעקבות המאורע העצוב והיא מופנית לאבלים, כך, להבדיל, שבע ברכות הן ברכות הנאמרות על ידי הציבור בעקבות המאורע השמח והן מופנות לחתן ולכלה. כלומר, לא רק שמדובר בברכת השבח ולא המצוות כפי שהעלנו עד כה, אלא מסתבר שמדובר בברכה שאיננה שייכת לחתן כלל ועיקר. זו ברכה של הציבור על החתן וכלתו ולא ברכה של החתן.
מעתה מובנות מספר הלכות שנאמרו בשבע ברכות. ראשית, ברור מדוע יש צורך במניין. אין הדבר נובע מאמירת דבר שבקדושה אלא מכך שיש צורך בציבור, שהרי ברכה זו נתקנה לציבור. עוד יובן לאור זאת מדוע יש חידוש בקביעה ההלכתית שהחתן הוא מן המניין. אם הברכה היא על החתן ולא ברכה שלו, הרי שיש סברא חזקה לומר שהוא לא יהיה מן המניין שמברך אותו. הלכה אחרונה שניתנת להסבר לאור דברים אלו היא הצורך בפנים חדשות כדי לומר את הברכות במהלך ימי המשתה. פנים חדשות יוצרות חיוב חדש מצד הציבור לומר את הברכות, שכן מדובר כעת בציבור אחר, שלא נכח בחלקו במעמד החופה.
אם כנים הדברים, ושבע הברכות הן ברכות הציבור כלפי החתן והכלה, קשה מאד להבין מדוע ייגרע חלקן של הנשים מציבור מברכים זה. והרי הנשים, בדיוק כמו הגברים, מטריחות עצמן ובאות לשמח את הזוג שנישא. אף בריקודים הן שותפות מלאות וחשיבותן ביצירת השמחה לא נופלת מזו של הגברים. מדוע אם כן שלא יוכלו לברך את ברכות השמחה של הציבור?! מילא בימים עברו ניתן היה לטעון שאין זה כבוד הציבור או אין זה מדין הצניעות שאשה תעמוד ותברך בפרהסיה. אך כיום לענ"ד ודאי שכל זה לא שייך. גם בציבור השמרני, נשים מרצות ומלמדות, מנהיגות, מופיעות בתקשורת ואף מחלקות ברכות(!). האם זה ראוי שדווקא במעמד שבע הברכות יימנע מהן לעמוד על הבמה ולברך?
מעניין לראות שהרמב"ם כמעט מתיר את הדבר באופן מפורש. עד כה ראינו את דבריו בהלכות אישות. אך הרמב"ם גם מביא את דיני שבע ברכות בהלכות ברכות, וזאת בגלל הזיקה שלהן לא רק לחופה אלא גם לסעודה. הנה, כך הוא כותב לגבי אלה הרשאים לאומרן (הלכות ברכות ב, ט):
"בבית חתנים מברכין ברכת חתנים… בכל סעודה וסעודה שאוכלים שם, ואין מברכין ברכה זו לא עבדים ולא קטנים".
הרמב"ם, כידוע דקדק במילותיו במשנה תורה, והנה רואים אנו כאן שהוא פוסל עבדים וקטנים מלומר את שבע הברכות, אך לא מזכיר את הנשים. השמטה זו אינה דבר שבמקרה. בהלכות זימון הכתובות שלושה פרקים לאחר מכן, כן טורח הרמב"ם להזכיר את הנשים יחד עם העבדים והקטנים (שם ה, ז): "נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן אבל מזמנין לעצמן". מכאן ראיה חזקה שהרמב"ם כלל לא פסל נשים מלברך שבע ברכות. אגב, גם בשולחן ערוך – המצטט את דברי הרמב"ם – לא נאמר דבר על איסור אמירת שבע ברכות על ידי נשים, ומכאן לענ"ד ראיה חזקה להיתר, לבד כל מה שאמרנו עד כה.
כמדומני שדי במקורות שהעלנו כדי להיווכח שקיים קושי גדול להטיל איסור גורף על נשים לומר שבע ברכות.
(ראה תשעו)
