הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)דברנו ברשימה הקודמת על הצורך בתרגום הכתובה בימינו ללשון עברית. כעת נדון בשינויים המתבקשים להיעשות בתוכנה של הכתובה לאור מציאות ימינו.
הסכום שבו החתן מתחייב מורכב בעיקרו מעיקר כתובה (מאתיים זוז לבתולה ומאה זוז לאלמנה או גרושה) ותוספת כתובה – סכום שמשתנה בהתאם לרצון החתן. לכך מתוספת התחייבות כנגד הנדוניה שהביאה איתה הכלה, תכשיטיה וכל חפציה, ועוד תוספות שהבעל מתחייב אליהן. את כל ההתחייבויות הללו מסכמים לידי סכום אחד כולל שבו מתחייב החתן. בסופו של דבר הסכום הכולל כתוב בלשון מובנת, ולכן מבחינה הלכתית אין בכך בעיה. ובכל זאת, יש טעם לפגם בכך שהדרך לשם כלל לא ברורה.
נפתח בעיקר כתובה. מי יודע היום כמה הם מאתיים זוז? אם בקרב הפוסקים יש מחלוקות גדולות לגבי סכום זה, כיצד אמור החתן להתחייב באמת ובתמים בכך? מילא לשיטת הספרדים שאין חיוב זה מן התורה; אבל לשיטת האשכנזים שהחיוב בעיקר כתובה הוא מן התורה – כיצד יוכל החתן לקיים צו זה אם הוא איננו יודע באיזה סכום מדובר? מדוע לא לתרגם סכום זה למטבע של ימינו, ולקבוע שיעור מוסכם של פרנסת האישה למשך שנה, כפי שתקנה זו ביקשה לחייב?
בנוסף לכך, בכתובות אשכנזיות רבות ימצא החתן את עצמו חותם על תוספת כתובה של מאה זקוקים כסף צרוף ועוד מאה זקוקים כסף צרוף, סך הכל מאתיים זקוקים כסף צרוף. האם יש חתן שבאמת יודע כיום מה ערכו של זקוק אחד כסף צרוף? המדובר במשקלים וערכים שנהגו בהם במזרח אירופה, ואין הם מוכרים מספרות חז"ל ולא לעולם של ימינו. לא לחינם יש מחלוקות גדולות בין הפוסקים של ימינו בדבר ערכם של אותם מאתיים זקוקים כסף צרוף, כשההבדלים בין הדעות מגיעים לעשרות אלפי שקלים. מדוע אם כן להמשיך ולהשתמש בכך גם כיום? איזו קדושה קיימת בזקוקים הללו שהחתן צריך להתחייב בהם?
זאת ועוד; כאמור, ההתחייבות הכספית של החתן מורכבת מהנדוניה שהכלה מביאה עמה מבית הוריה. בכתובות רבות יינתן מקום לפירוט כל הנכסים שהאישה מביאה עמה וערכם. אך לכל זה אין משמעות בימינו. נוסח הכתובות משקף את הנהוג בימים קדומים, שבהם לאישה לא היו נכסים משל עצמה וכל מה שהיה ברשותה היא קיבלה מאביה לצורך הנישואין. ממילא היה מקום לפרט את המתנות והחפצים שהיא מביאה עמה מבית אביה. אך איזו משמעות יש לנדוניה כיום, כאשר האישה מגיעה עם חשבון בנק עצמאי, חסכונות, ובמקרים מסוימים גם עם דירה ונכסים העולים לאין ערוך על הסכום בו מתחייב החתן בכתובה?
לא לחינם, ברוב הכתובות שממלאים היום, הרבנים המחתנים אינם מציינים את הסכומים של התוספות ושל הנדוניות, אלא כותבים שהחתן והלכה סיכמו על סך מסוים. אם כך, מדוע להשאיר את הנוסח שאינו רלוונטי? איזה חתן באמת מבחין בין הסכום של עיקר הכתובה, תוספת הכתובה ובין הסכום שכנגד הנדוניה? את כל האריכות הזו ראוי להוריד. יש לקבוע ערך אחיד של עיקר כתובה בסכומים של ימינו, לכתוב שעל כך מוסיף החתן תוספות שונות ולהשאיר לו להחליט על הסכום הכולל.
יש לתהות ולהוסיף – האם לא היה ראוי לעגן במסגרת הכתובה את השינוי שחל במעמדה של האישה בימינו? האין ראוי לצרף לכתובה באופן מובנה סוג של הסכם ממון, המתייחס כיאות לרכוש שיש לאישה ולאופן בו יתחלק הרכוש במקרה של גירושין? נזכור: עיגון זכויותיה של האישה הוא מטרתה הראשונית של הכתובה. מדוע אם כן לא להתייחס לכך בימינו בכתובה, ולהשאיר זאת להסכם ממון שייחתם על ידי עורך דין?
אמנם, על כך כבר כתב בכאב הרב נחום אליעזר רבינוביץ' (מסילות בלבבם, עמ' 429-428):
"לדאבון לב, בימינו אנו לא השכלנו עשֹה לגבי הכתובה כמו שעשו בכמה מקומות בדורות הקודמים, שעדכנו את ההתחייבויות של הכתובה. אמנם בתקופה האחרונה יש מגמה להוסיף לכתובה הסכם קדם נישואין… כמו כן הוכנסו שינויים בדין חלוקת הנכסים… ועדיין אתגר זה עומד לפנינו, ועוד היד נטויה, ועל חכמי התורה לסלול דרכים חדשות המתאימות לשינויים החברתיים".
אכן, היד עוד נטויה. השינויים שהביא עמו העידן המודרני מחייבים אותנו להטמיע אותם במערך הנישואין ובכתובה. למרבה הצער העולם הדתי עדיין רחוק מכך.
(ואתחנן תשעו)
