ליאת שוקרוןתופעת הרווקות המאוחרת הצמיחה, גם במגזר, תופעה נוספת- אמהות יחידניות. נשים רווקות בגילאים מתקדמים שקיבלו החלטה אמיצה וקשה, שלא מתוך 'להכעיס' (את מי שרוצה לכעוס), והביאו ילד לבדן, תוך המשך החיפוש המייגע אך האופטימי, אחרי הבעל לעתיד
הרווקות המאוחרת נושאת עימה צער גדול. את הקושי הרב תעצים החרדה מפני פספוס נוסף וכואב במיוחד- ילד. נשים רווקות עומדות בפני דילמה קשה ביותר- האם להביא ילד לבדן, ילד ללא אב, וללא שותף לצידן, כדי שלא 'יפספסו את הרכבת', או להמתין עוד קצת, עוד פגישה ועוד דייט, ואולי יפגשו את המיועד, איתו יקימו משפחה רגילה כפי שתמיד חלמו?
לאורך שנות רווקותה מירב שמה לה גבול- גיל 38. היא החליטה שתביא ילד לבדה אם לא תתחתן עד אז. "זה היה מאוד מלחיץ להגיע לזה", היא מספרת. "הרבה שנים חששתי מזה וספרתי כל פעם כמה ילדים אני רוצה ואיך אני מספיקה להביא אותם. הבנתי שהמקום האחרון שאני רוצה להגיע אליו זה שאני מפספסת את הרכבת ולא יכולה להביא ילדים, זה יהיה מבחינתי אסון, ושמתי לעצמי גבול, גיל 38. ניסיתי להתחתן. נפגשתי, יצאתי. כל הקשרים נכשלו בשלב כל שהוא, והשעון הביולוגי התחיל לתקתק. שמרתי כל הזמן על האופטימיות שלא אגיע לזה, אבל ככל שהזמן עבר הרגשתי שהלחץ לילד שמתחיל להתגבר מכשיל קשרים כי הוא מטיל משקולת מאוד כבדה. בכל פעם שהתחיל קשר עצרתי את התהליך. בשלב מסוים החלטתי שאני ממשיכה בתהליך בלי קשר לזוגיות, הביולוגיה לא מחכה. ובאמת הייתי בזוגיות, שיתפתי את בן הזוג בזה, ובמקביל התחלתי לפעול בכיוון".
החששות שמתוכם דחית את ההחלטה התגלו כמוצדקים?
"ברור. זה לא מצב אידיאלי. זה לא רצוי מלכתחילה", משיבה מירב. "זה מאוד קשה לעבור את כל התהליכים האלה לבד, קודם כל נפשית. עברתי תקופה מאוד מאתגרת בשנתיים הראשונות. קשה לעבור לבד חוויה כל כך משמעותית, מרגשת וראשונית של להפוך לאמא. מצד אחד הייתה התרגשות שמשהו טוב קורה ומצד שני חוסר, חוסר בעוד מישהו שיכיל את זה. יש משהו משמעותי בזה שאותו ילד הוא של שני אנשים, משמעותי לשניהם- בקבלת החלטות, בזה שמישהו אוהב את הילד שלך כמו שאת אוהבת אותו. יש המון אנשים שאוהבים אותו ואכפת להם ממנו, אבל אני היחידה שהוא שלי. מצד אחד החששות מוצדקים. מצד שני, זה לא סוף העולם כמו שלפעמים היה נראה כשמסתכלים על זה קדימה ומפחדים שזה יתממש. בדיעבד, היום אני במקום הרבה יותר טוב. יש לי זוגיות, וגם אני כבר בתוך המקום הזה, אני 3 שנים אמא יחידנית. אז התרגלתי".
"יש תחושת כישלון מאוד לא נעימה. מה נפל עלי? לאן הבאתי את עצמי? איך זה שאת, שאת כל כך מוצלחת, והיו לך בני זוג- למה לכולם זה הסתדר ולך לא?"
החלום ושברו
מירב מתארת תחושת כישלון- ניפוץ כואב של החלום הקלאסי- חתונה וילד משותף שהוא השתקפות של הקשר וביטוי של אהבה, שגם יגדל למשפחה הקלאסית של אבא-אמא-ילד. היא משתפת: "יש תחושת כישלון מאוד לא נעימה. מה נפל עלי? לאן הבאתי את עצמי? איך זה שאת, שאת כל כך מוצלחת, והיו לך בני זוג- למה לכולם זה הסתדר ולך לא? מטריד אותי מה יהיה כשהילד יגדל, כי נתקלים כל הזמן בסיפורים עם אבא, וברור לי שבאיזה שהוא שלב זה יכה בו. משהו מהותי שבדרך כלל יש- לו אין. אני לא יודעת איך הוא יקבל את זה, אבל הוא גדל לתוך מציאות כזאת, וטוב לו בחיים. אני יכולה להבין את מי שקשה לו עם זה, גם לאמא שלי היה קשה עם הקונספט הזה בהתחלה, כאבה לה המחשבה שאני אביא לעולם ילד שלא יהיה לו אבא".
כדתיה, לאימהות היחידנית יש אספקטים נוספים. בברית- האם או הסב מברכים היכן שנהוג שהאב יברך, פדיון הבן לא מתקיים, וההחלטה איזה תורם לבחור נשקלת בכובד ראש. זאת נוסף על החברה שהיא יותר סגורה ולאו דווקא מקבלת שינויים בתא המשפחתי המסורתי בחפץ לב, וכן קהילתית, שעל אף היתרונות- מטבע הדברים, יותר בוחנת וערה לחיים הפרטיים של חבריה.
"זה קורה מסביבי כל הזמן", מירב מספרת. "גם בחברה הדתית וגם בחברה הלא דתית. זה לא מצב אידיאלי, אבל זה משמח שיש את הפתרון הזה. זה מצער שכל כך הרבה נשים מגיעות לשלב הזה שהן צריכות לעשות צעד כזה דרמטי, אבל מזל שלפחות יש אותו. ילד זה משהו שלא הייתי מוכנה לוותר עליו בשום אופן, וכשזה כבר קיים אז זו בהחלט חוויה מאוד ממלאת והכרחית מבחינתי".
להיות אמא בכל מחיר
יעל יוקליס, אם יחידנית דתיה לילד בן 7, היא ממייסדות קיימא, יחד עם דינה פינר וד"ר דבורה רוס. הארגון תומך בנשים דתיות רווקות שמגיעות לגילאים מאוחרים ולא רוצות לפספס את ההזדמנות להיות אמא, מלווה אותן בשלב ההתלבטות, נותן מידע על האפשרויות, על הנושא ההלכתי, ומקיים קהילה תומכת בהיריון ולאחר מכן- לאמהות ולילדים. היא מתארת: "יש לנשים הללו החלטה מאוד קשה, שגם אני עברתי- או להגיע למצב שהן מאבדות את האפשרות להיות אמא, או לעשות את זה לבד. רובנו חוות אבל על אובדן חלום הבעל והמשפחה שהיה לנו. ומה עושים אם החיים לא הולכים כמו שתכננו? יש נשים שלא מחליטות מה לעשות, שגם זו החלטה, כי הזמן עושה את שלו, ויש נשים שדוחות את זה- עוד דייט, עוד קצת זמן… ויש נשים שעוברות תהליך ומבינות שהן רוצות להיות אמהות בכל מחיר. בדיעבד, אני יכולה להגיד שלהביא את הילד שלי זו ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיים, אבל לפני כן זו החלטה מאוד קשה, שצריך להיות ממש בשלים עבורה. איך שאנחנו מרגישות עם ההחלטה הזאת זה מה שנשדר לילדים שלנו. הגענו לזה אולי מברירת מחדל אבל כשבחרנו-בחרנו. הנשים משקיעות 150% בילדים שלהן, הילד כל כך רצוי והאמא עברה כל כך הרבה בשביל להביא אותו. גם יש הרבה אנשים מסביב, מהמשפחה ומהקהילה שתומכים בו ואוהבים אותו".
"התורם האידאלי זה תורם יהודי ידוע, לאחר מכן גוי, ואז תורם יהודי לא ידוע. אבל אין באמת מניעה הלכתית להביא ילד מתרומת זרע. אבל כן עולות שאלות ויש כמה רבנים שנשים מדברות איתם"
יעל מספרת כי רוב הנשים מ"קיימא", אם לא כולן, מאוד רוצות להתחתן, וחלקן גם התחתנו במהלך או לאחר התהליך: "ההחלטה להביא ילד היא לא במקום חתונה. זה גם מתאים, כי כשעוברים גיל מסוים רוב הגברים גרושים או אלמנים ויותר מתאים להם מישהי עם ילדים. אני רציתי להתחתן בגיל 20 ומשהו. זה לא היה מתוכנן שאהיה אם יחידנית… אבל לקב"ה היו תכניות אחרות. לוקח זמן לקבל את המציאות. עם זאת, צריך תמיד להשאיר מקום פתוח, ואני לא מסוגלת לוותר, אני מאוד רוצה להתחתן. רובנו אם לא כולנו רצו ורוצות להתחתן, אבל לפעמים צריך לרתום את העגלה לפני הסוס. המשפחות שלנו זה לא האידאל. הנשים שאצלנו הן נשים דתיות רציניות, שלא באו לפרוץ מסגרת. אף אחת לא רצתה לפרוץ גבולות. זה בא מצד האנושי, המהותי, הקיומי להיות אמא. כל אישה מרגישה ככה. זו באמת הרגשה של קיומיות. הקב"ה ברא את הנשים עם הרצון האינטגרלי, הפנימי להיות אמא. להגיד לנשים- 'זה לא בסדר'- זה כמו להגיד למישהו לא לנשום. זה חלק בסיסי של החיים".
העניין ההלכתי עולה?
"כן, זה חלק מאוד חשוב", עונה יוקליס."פחות בהתלבטות אם כן לעשות את זה או לא- כי יש מספיק תקדימים של נשים דתיות, אלא יותר איך לעשות את זה- תרומת זרע מגוי או יהודי. התורם האידאלי זה תורם יהודי ידוע, לאחר מכן גוי, ואז תורם יהודי לא ידוע. אבל אין באמת מניעה הלכתית. עולות שאלות ויש כמה רבנים שנשים מדברות איתם, ויש הרבה רבנים שתומכים, ויש כמה שלא, שהם, לדעתי, מפחדים מהשינוי. הם דואגים שיהיה קשה לילדים, אבל אם נפגשים עם הילדים שלנו לחלוטין לא מרגישים שהם אומללים. העובדה שהם עם הורה אחד בבית היא פשוט עובדה. זה לא הגיע מטרגדיה. זה חלק מהחיים שלהם. ילד זה ממש ברכה, ואני חושבת שרוב האנשים מבינים את זה. אנחנו נמצאים במדינה שמאוד תומכת בהבאת ילדים ובחיים עם ילדים וזה מאוד עוזר גם לנו".
יעל מדגישה את חשיבות הקהילתיות- ככל שהאם היחידנית תהיה חברה פעילה בקהילה היא תוכל גם להסתייע בה, דוגמת ליווי בנה בעזרת הגברים וכדומה, וחברה שתפיג את הבדידות: "צריך להבין שיש לקהילה אחריות, כל ישראל ערבים זה לזה, לקחת צד יותר פעיל, אם יש קהילה תומכת והאמא מעורבת- זה יהיה לה הרבה יותר פשוט", אומרת יעל.
התופעה הזו לא תמיד מחליקה בקלות בגרון של המגזר. יש כאן שבירה של מודל המשפחה הקלאסי, (שמטריד רבים מהמגזר מנסיבות אחרות), היעדר כל תלות של האישה בגבר, וילד שגדל ללא אב. אבל אם נדמיין ששעון חול במשקל טון הולך ואוזל מעל ראשינו, כשהחרדה והלחץ שלעולם לא נחבוק ילד משלנו הולכת וגוברת, ואם לא נמצא את שאהבה נפשנו- נישאר לבד לגמרי, כשיש לנו כ"כ הרבה מה להעניק, אולי נצליח להבין את אפס קצהו של המהלך האמיץ שהן עשו. ואם יש לכם מישהו להכיר לאם יחידנית – דעו שהיא עדיין מעוניינת לשמוע.
