דבורה ווגנר, ד"ר, סוציולוגית, עורכת ספרות, לקטורית ומגיהה, מחברת הספר "האברך יענקי וייסברג"שישי. שעת בוקר מוקדמת, מזג אוויר אביבי. אתמול הכנו את השבת, שעון קיץ – למה לבזבז את שישי במטבח? מלך חוזר מבית הכנסת, אני קושרת לראשי את המטפחת, ממלאת מים בבקבוקים, מכניסה לקופסה קצת פירות ואגוזים. נכנסים ל'טויוטה' ונוסעים צפונה. רחוק צפונה. שלוש שעות ומשהו. מגיעים למושב אודם. אנחנו חונים בלב הפסטורליה, ציוץ ציפורים, ניחוח שדות ופרחים. יורדים מהאוטו, מחלצים עצמות. עוברי אורח מביטים בנו בסקרנות, אולי בחשש מסוים. זוג דוסים בשלהי שנות ה-50 לחייהם – מה הם מחפשים כאן, מושב חילוני בהגדרה?
מלך ואני פוסעים בשביל העפר, הנעליים מפיקות צלילי פצפוץ, רוח קלילה ונעימה מניעה את החצאית הארוכה שלי ואת הציציות המשתלשלות לצידי גופו של מלך. מגיעים אל עגלת הקפה. אישה צעירה ויפה במכנסי ג'ינס, גופייה ושיער אסוף ב'קוקס', שולחת מבט מהיר, ממשיכה לרגע במלאכתה ומייד מרימה את מבטה בשנית. "אמא! אבא!" היא קוראת, ועל פניה מצטייר חיוך מתגעגע. אנחנו ניגשים אליה, מחבקים אותה חזק. קשה לנו המרחק הזה ממנה. כמה מראשיהם של האנשים הישובים סביב שולחנות הפיקניק הפזורים במתחם הפודטראק המצליח של בתנו, מורמים או מסתובבים. סצנה לא לגמרי ברורה. "אלה ההורים שלה?" יהיו כאלה שיתמהו בקול.
מאוחר יותר, נלך לגן ולפעוטון כדי לאסוף משם את הנכדים. כשנחזור איתם לרחבת העגלה, סבא מלך ישתה קפה שבתנו תגיש לו, הוא יברך בקול "שהכל נהיה בדברו". הנכד הגדול יאחז בידו מאפה ויגיד: "סבא, מה מברכים כשאוכלים עוגה?"
זהו סיפור לכאורה יומיומי ובנאלי. לו היה מתרחש במקום אחר, ספק אם הייתה בו דרמה כלשהי. אבל במציאות הישראלית שבה אנו חיים, הורים דתיים ובת חילונית הם סיפור, שעל אף היותו מצוי ומשותף לרבים, יש בו רבדים, עומק ומתח. ברבדים, בעומק ובמתח האלה יעסוק אי"ה הטור החדש שלי.
אני מזמינה אתכם, הקוראות/ים, לכתוב לי סיפורים, שאלות, מחשבות, רעיונות ואפילו עצות מתוך החוויה שלכם כמשפחה שבה הילדים נעים על הסקאלה שבין חרדים לחילונים, בין דתל"שים לדתל"פים, כיפות סרוגות, שחורות, שקופות, פונפון, כיסוי ראש מלא, סרט סמלי, וכל הטוב שהרעיף עלינו רחמנא.
מאמינה שיתפתח דיון מעניין וראוי.
dvorawagner@gmail.com
