"קצר פה כל כך האביב", כתב דויד גרוסמן שורה מצמררת שמסכמת את ההבנה שאת הטוב צריך לתפוס כל עוד הוא כאן. יש לי תחושה, לאו דווקא מבוססת מדעית, שהשנה לשם שינוי העונות עושות איתנו חסד ולוקחות את הזמן שלהן.
חורף התשפ"ו, בין מלחמות ושאר סערות, התחיל רק אחרי חנוכה. בהתאמה, בימים אלה הקיץ מתחיל להבליח כשאייר על חגיו הלאומיים מתקרב כבר לקיצו. היו שנים בהן הוא פרץ והשתלט כבר בפסח בלי גינוני מעבר. אני מאלה שמעדיפים את החורף, אוהבת להתכרבל, להרגיש את האוויר הקר והנקי על הפנים. לא בוער לי שיגיע החום. בעיניי, ההדרגה הזאת היא ברכה.
ובעניין ההדרגה, גם במישור החברתי/דתי/לאומי יש ציפייה לשינויים מהירים ומיידיים, בלי עונות ביניים. במידה לא מבוטלת של צדק, נגמרה הסבלנות.

אלא שלפני שסוף-סוף משיגים שינוי משמעותי, תהליכים חברתיים גדולים מגיעים לעיתים להקצנה מזעזעת. אני נזכרת ב"תקנת הרוכלות", תקנה רבנית משנת 1752 במזרח אירופה. נשים רבות עסקו ברוכלות, יצאו מבתיהן ונדדו עם מרכולתן כדי לפרנס משפחות, שאחרת היו מתמוטטות. הרבנים לא אהבו את הסידור, ניסו לאסור על הנוהג, פסקו שילדיהן של הרוכלות הללו ממזרים. המציאות גברה ופסיקה זו לא נשמעה, נותרה לכל היותר כהערת שוליים בספרי ההיסטוריה.
זוהי דוגמה אזוטרית, אבל אפשר ללמוד ממנה כלל חשוב: שינויים חברתיים גדולים קורים בהדרגה. הם מוּנעים מרצון ומצורך של האנשים. השליטים/מנהיגים יכולים לחתום על תקנות ועל חוקים, אפילו למרר את החיים לתקופה מסוימת. ברור שלא נעים, אבל בסוף מה שגובר אלה התהליכים, שעוד פרט ועוד פרט יוצרים והופכים למציאות.
נשים הניגשות למבחני סמיכה זו רק דוגמה אחת לשינוי כזה שמתרחש. אפשר לאהוב יותר או פחות, אבל התהליך כבר התניע. מן העבר השני ולהבדיל, הזעזוע מן האלימות הגואה צריך להוביל לפעולות, ואפילו קטנטנות, של מחאה. להעיר לנערים מתפרעים, להתערב כשנעשה עוול, לא לשתוק גם אם מפחדים. לפעול כך שישתנה.
על מה נשים את הדגש? את מה נעצים? כמו בעונות השנה, גם בהלך הרוח הציבורי, המעברים לא תמיד באים בבת אחת. צריך סבלנות, אורך רוח, ראייה למרחקים. אנחנו כפרטים מצטרפים לתנועה רחבה מאיתנו בהרבה. לכן, למען הדורות הבאים, באחריותנו להגדיל את הטוב ואת החסד לפי כוחנו. מעגלי ההשפעה ילכו ויתרחבו עד שנתקן.
