דבורה ווגנר, ד"ר, סוציולוגית, עורכת ספרות, לקטורית ומגיהה, מחברת הספר "האברך יענקי וייסברג"לאורך "שאגת הארי" הרגשתי הכי פריבילגית שאפשר: א. יש לנו ממ"ד ב. רוב הזמן לא היו תינוקות או קשישים בבית (בליל הסדר ובשבת חוה"מ היו. מלחיץ. לא ארחיב) ג. האזור שלנו יחסית מבודד, כך שהטילים מן הסתם לא הופנו לכאן.
דווקא מהפרספקטיבה הזאת אני מרשה לעצמי להתעכב רגע על המלה הסתגלות, בבחינת עברנו את פרעה, עברנו גם "את זה". במידה מסוימת נראה שהפעם התעלינו על עצמנו. שינויים פתאומיים, מעברים חדים משגרת חירום לחירום קיצוני, ובחזרה לשגרה לא ברורה. מאפס למאה לכל הכיוונים, גרסת הטורבו.
אבל אז אני מסתכלת על לוח השנה, יום השואה שסוגר את חודש ניסן, ויום הזיכרון והעצמאות הפותחים את חודש אייר, ועולה בדעתי שהמלה הסתגלות היא הרבה יותר עוצמתית ממה שנדמה לנו. בפרפרזה על השיר המפורסם, הפרעונים שלנו רק מתחלפים ואנחנו עם של סתגלנים.
בהגדרה המילונית "להסתגל" פירושו להתרגל למצב חדש, להתאים ולעבור הכשרה, להשתייך ולהיקלט בסביבה ובתנאים שאינם התנאים הרגילים. יש סוגים שונים של הסתגלות – חברתית, ביולוגית, פיזיולוגית, פסיכולוגית. המכנה המשותף הוא שינוי המאפשר חיים אחרי שינוי.
אבל אחרי ההגדרה המילונית הצוננת, אוסיף על דעת עצמי שבמקרה שלנו לא מדובר רק בחיים אחרי שינוי. בשום אופן לא רק הישרדות. בתקופת הקורונה הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון השווה את המציאות המטורפת דאז למאבק של יעקב עם המלאך, שם כתוב: "…לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי" (בראשית לב, כו). הפרשנות המהממת שלו הייתה שאחרי כל קטסטרופה צריך לבקש ברכה! מהממת לא בסלנג. תשובה שבאמת היממה אותי. שום דבר לא קורה "סתם", אסור להרשות למאורעות היסטוריים, קשים ככל שיהיו, לעבור ללא ברכה! לאור התפיסה המהפכנית הזאת, אבקש לחפש את הברכה גם הפעם.
האם חשיפת העובדה שמדינה המונה כ-90 מיליון תושבים ומרוחקת יותר מ-2,000 ק"מ מאיתנו, מוכנה לפגוע באזרחיה, לסבול ממחסור חמור במים ולהתמוטט כלכלית רק כדי להזיק לנו, מעידה על מה שייחודי בישראל? אין לי תשובה ברורה ונחרצת, מה גם שדרוש אומץ (שכנראה אין לי), כדי להצביע על מה שאולי הולך ומתבהר: האם זהו ה"קמעא קמעא" של גילוי הפנים הגדול? האם שינויים יגיעו ב"היסח הדעת", ופתאום נבין?
מעיזה לזרוק כאן. לכל היותר איתפס כילדותית ונאיבית.
