הפעם הראשונה

אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה שהבנתי (לא "חשדתי", לא "תיארתי לעצמי ש", לא "הסקתי מסקנות מתבקשות") הבנתי בכל עוצמת ההבנה, שהבת שלי מחללת שבת. אני זוכרת איפה הייתי, מה לבשתי, מה הייתה השעה. הדופק האיץ ואז האט מדי, סחרור קל אחז בראשי.

הבנה עמוקה, כפי שקורה כשלומדים משהו חדש או, להבדיל, כפי שקורה כשמקבלים בשורה קשה: בהתחלה מכחישים – לא יכול להיות שככה. אחר כך כועסים – איך יכול להיות שככה. בהמשך מתמקחים – אולי לא בדיוק ככה. לפי הפרוטוקול, בדרך להפנמה ולקבלה השלֵמה אמור להיות שלב הדכדוך (או אפילו דיכאון ל"ע).

לתקופה קצרה חוויתי את המצוקה שלי, את הכאב. ודאי שיש כאב כשהילדה שלי, האהובה כל כך, זאת שגידלתי/נו על ברכי התורה והמצוות, זאת שמגיל כלום בירכנו איתה על כל מאכל או משקה שבא אל פיה, זאת שכל כך אהבה להתפלל, לשוח בשדה, שהקפידה שלא לדבר לשון הרע, שהייתה מדריכה נערצת ב'בני עקיבא', זאת שלימדה את אחיה הקטנים את ברכות הנהנין וקראה איתם קריאת שמע שעל המיטה – פתאום (פתאום מבחינתי. סביר להניח שזמן רב התבשלה על אש קטנה) בוחרת במשהו אחר.

אבל לא זה המוקד. כשהבת שלך מחללת שבת, זאת הבנה מסוג אחר. זאת הבנה שכוללת תסכול על שאין לך איך לתווך לה, צער על המחסור בכלים להראות לה "תראי, ילדה אהובה שלי! תראי את האמת מונחת לפנייך, איך את יכולה שלא לראות אותה?" וגם פחד. פחד על ההחמצה הגדולה, על ההחטאה. לקיים מצוות זאת זכות, איך אפשר לוותר עליה ככה? זה לגמרי שלה, היו מי שאמרו. אבל האהבה שלי היא לא האהבה שלהם.

בצרור המפתחות שלנו כמשפחה מגוונת, המפתח החשוב ביותר הוא זה הפותח שערי הפרדה. להפריד בין אהבה – פשוטה, טבעית, עמוקה – לילדים, לבין האמונה בקודשי ישראל והמחויבות להם. אסור לנו להידחק לפינת הבחירה בין ערכים לרגשות. אסור לנו לוותר על מי שאנחנו. אני מניחה שהמסר הזה עבר גם אליה. גם היא לא מוכנה לוותר על מי שהיא.

האם כדי לא לוותר על מי שאני (אנחנו), נגזר עליי (עלינו) לוותר על טיב הקשר עם הבת/בן שלי?

אשמח לתגובות במייל!