עם כלביא – עם כלבבי

מלחמת ישראל-איראן זכתה לכינוי "עָם כְּלָבִיא", שמקורו בברכה השנייה של בלעם לישראל. הזיהוי של צה"ל עם מלך החיות מצטלצל יפה, אולם בהמשך דברי בלעם אלה הוא מתאר את עם ישראל כאריה טורף ואכזר: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא, לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה". בניגוד לשליחי בלק, שתיארו את עם ישראל כשור מלחך עשב, שהוא צמחוני ולא קטלני, בלעם, שהגיע מפתור שנמצאת בארם נהריים, בעיראק בואכה איראן, בוחר להעניק לעם ישראל דימויים מפחידים של חיית טרף המכלה את טרפה עד תום ושותה את דמו.

אכן צודק בלעם הנביא שכאשר מלחמה הופכת לצורך קיומי, עם ישראל הוא עם כלביא ולא עם חלבי. הוא יודע להתנער מרבצו, להילחם על חייו ולהכות באויביו, להתגבר כארי ולא להתכופף כשור צמחוני. אולם, בלעם טעה כשתיאר את עם ישראל כמי שהגיע לאזור מתוך מגמה תוקפנית ורצון להרוג, ומעוניין מלכתחילה במלחמה ובכיבוש.

האמת היא שעם ישראל רצה לעבור בשלום בארצות עבר הירדן המזרחי, והוא נלחם בסיחון ובעוג רק בלית ברירה, לאחר שהם אספו את עמם למלחמה. עם ישראל מבכר שלום על מלחמה ומעדיף לחיות בשלום עם עמי הסביבה. אשר על כן, הצטווינו בכל עימות עם עמים אחרים לפנות תחילה בקריאה לשלום (הל' מלכים ו, א). חכמינו הסבירו שגם בכניסה לארץ בימי יהושע האפשרות המועדפת הייתה לחיות בשלום, ולדבריהם יהושע שלח שלוש איגרות לתושבי הארץ בהן כתב: "הרוצה להשלים – ישלים, הרוצה לפנות – יפנה, והרוצה לעשות מלחמה – יעשה מלחמה" (ירושלמי, שביעית ו, א). מלחמה הייתה אפוא בעדיפות אחרונה.

אולי משום כך הפרשנים השונים ריככו את הדימויים של בלעם. הם תחמו את התנהלות עם ישראל כלביא למלחמה במלכי כנען (רמב"ן, ראב"ע ועוד), שכולם, למעט הגרגשי, בחרו במלחמה ולא הותירו לישראל ברירה. כאלה הן גם מלחמותינו כיום, שהן מלחמות הגנה של "עזרת ישראל מיד צר", ולא נועדו להרחבת גבולות או לשם נקמה. גם הביטויים התקיפים על אכילת טרף ודם חללים התפרשו במובן של לקיחת שלל והון, ולא במובן של התעללות באויבים חיים או  בגופותיהם. רש"י אף פירש את המילים "כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" כמדברות על כך שישראל "מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצוות… והקב"ה שומרם ונלחם מלחמותיהם".

הדימוי של עם ישראל ללביא ולאריה אינו חידוש של בלעם. זכות היוצרים מגיעה ליעקב אבינו, שאמר בברכתו ליהודה: "כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ". יעקב לא הוסיף תיאורי תוקפנות, ובוודאי לא ייחס ליהודה כוונות רצחנות. הוא מתאר בברכתו כיצד המלכות של יהודה דומה למלכות האריה ששרוי רוב הזמן במנוחה, ועם זאת כל הג'ונגל חת מפניו ולא מתעסק איתו.

מעמדו של מלך החיות נובע מהעוצמה שהוא מקרין ומהיכולות שהוא אוצר, שמקנים לו כושר הרתעה והילת מלכות גם כשהוא שוכב בשלווה. הדמיון האמיתי של ישראל לארי וללביא איננו בכך שהוא חיית טרף, אלא בכך שיש לו כוח הרתעה אדיר. "שאגת האריה בשיאה נשמעת למרחק 8 ק"מ ויותר, וכמחצית ממזונו הוא משיג באמצעות שימוש בכוח הרתעתו כלפי טורפים קטנים ממנו" (ויקיפדיה). אף אנו חותרים לכך שנהיה בבחינת "גיבור כארי", שכוחו בהרתעה מושכלת ומסכלת ובתקיפה מחושבת וממוקדת. אחרי שכושר ההרתעה של ישראל שוקם במבצע 'עם כלביא', עלינו להמשיך להיות כלביא – לשמר ולנצל אותו ולא להסתבך באופן שיאבד אותו.

בברכתו השלישית והמושלמת ביותר, חוזר בלעם לדימוי של עם ישראל לארי ולביא בניסוח זהה לזה של יעקב בברכתו: "כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ". בפסוק זה, הדימוי לאריה הוא חיובי לחלוטין. הוא משקף תכונות שאצורות באריה ואין בו תיאורים של טרף אכזרי. הפרשנים הסבירו שהמילים "כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּאֲרִ֛י" בברכת יעקב מתייחסות לדוד המלך, "שהיה טרוד במלחמות כל ימיו" (רד"ק), והמילים "וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ" מדברות על שלמה בנו שרבץ בשלום ללא חשש ממלחמה.

אנו מתמודדים כיום עם ממשיכי בלעם הרשע, ששוגים אף הם בדימויים דומים לאלה של בלעם, ומייחסים לישראל כוונות של חיית טרף – אימפריאליזם, תוקפנות לשמה ורצח עם. בימים אלה עלינו להיות כדוד הלוחם כארי, ועם זאת לזכור שאנו שואפים לימי שלמה, של "איש תחת גפנו", ולא ששים לחיים של "איש חרבו על יריכו", וכמו בדברי שלמה נעבור את ימי "עֵ֥ת מִלְחָמָ֖ה" ונגיע ל"עֵ֥ת שָׁלֽוֹם".