המהפך של רשב"י

לפי מסורת אחת ל"ג בעומר הוא גם היום בו יצא רבי שמעון בר יוחאי ממערת מחבואו בבריחתו מפני הרומאים (ערוך השולחן, תצ"ג ז'). יציאה זו מייצגת מהפך משמעותי ביותר בתפיסתו. רשב"י התנגד באופן נחרץ לכל מעשיה של מלכות רומי: "כָּל מַה שֶׁתִּקְּנוּ לֹא תִּקְנוּ אֶלָּא לְצוֹרֶךְ עַצְמָן. תִּקְּנוּ שְׁוָוקִים לְהוֹשִׁיב בָּהֶם זוֹנוֹת, מֶרְחֲצָאוֹת לְעַדֵּן בָּהֶם עַצְמָן, גְּשָׁרִים לִיטּוֹל מֵהֶם מְכָסִים" (שבת לג:). בהשקפת עולמו של רשב"י, הקידמה הטכנולוגית ותהליכי המודרניזציה שהובילו הרומאים הינם הרי אסון, וזאת בשל העובדה שכל קידמה טכנולוגית, טומנת בחובה סכנות רוחניות עצומות. לשיטתו, על האדם להתרחק מכל קידמה ומודרנה, כדי להישמר מפיתויי עולם החומר.

הגמרא מספרת על רשב"י ובנו ש"הלכו והתחבאו במערה. נעשה להם נס ונברא להם עץ חרובים ומעין של מים, ופשטו את בגדיהם וישבו בתוך החול מכוסים עד צוואר, ולמדו תורה כל היום…". בריחה זו לא הייתה רק מהרומאים אלא גם מהקידמה. במקום להיחבא במבנה אותו יצר האדם, בורחים הם למערה שכל כולה טבעית-אלוקית. במקום לאכול לחם מתוצרת האנושות ובמקום לשתות מים שאובים בכד, אוכלים הם חרובים נסיים ושותים מים חיים ממעין אלוקי. אפילו בגדים מתוצרת אנושית אין הם לובשים, אלא מתכסים בחול טבעי.

לאחר 12 שנים הם יצאו לראשונה מהמערה, וכאשר "ראו אנשים החורשים וזורעים אָמַר רשב"י: מַנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִין בְּחַיֵי שָׁעָה?! כָּל מָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִין עֵינֵיהֶם – מִיָּד נִשְׂרָף. יָצְתָה בַת – קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם, לְהַחְרִיב עוֹלָמִי יְצָאתֶם? חִזְרוּ לִמְעָרַתְכֶם…". רשב"י ובנו נאלצו לחזור למערה לשנה נוספת, ובצאתם כעבור שנה ראה רשב"י את המציאות במבט חדש – סובלני וסלחני. הוא הבחין בכך שהמצוות חביבות על ישראל, וכי הם נוטלים מעבודת החולין ומעולם החומר כדי לקדש את השבת והתיישבה דעתו.

בהמשך, מתברר שתפיסת עולמו של רשב"י עברה מהפך קיצוני, והוא מאמץ את אותם דברים שקודם לכן גינה בצורה נחרצת. בשלב ראשון הוא נכנס לבית המרחץ לצורך ריפוי בשרו, ובשלב הבא הוא מתקן דברים לטובת הקהילה, ואלו הם בדיוק הדברים עליהם מתח ביקורת בראשית דרכו, ובגינם נאלץ לברוח מהרומאים: "אָמַר רַב: מַטְבֵּעַ תִּקֵן לָהֶם, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שְׁוָוקִים תִּקֵן לָהֶם, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מֶרְחֲצָאוֹת תִּקֵן לָהֶם." בתחילת דרכו ראה רשב"י את עולם החולין ועולם החומר כשליליים שיש להתנתק ולהתבדל מהם. ביציאתו הסופית לעולם הוא רואה את המציאות במבט מורכב, ולפיו החולין והחומר הם ניטרליים, והאתגר האנושי הוא להעלותם לקדושה ולהשתמש בהם למצווה.

התהליך שעבר רשב"י מקביל לתהליך שאנו אמורים לעבור בין פסח לשבועות. בפסח אנו פורשים לחלוטין מהחמץ, המסמל את היצר הרע, ואילו בשבועות אנו מעלים אותו בהקרבת ביכורי קציר חיטים. ראשית המאבק ביצרי הגוף ובהתפחת החומר הוא בהרחקה ופרישה, אך פסגתו בהתחברות והקדשה. יום ל"ג בעומר, לפי פרשנות זו, מסמל את תורת החיבור של היהדות לחיים, את הצירוף של קודש וחול, גוף ונשמה, קידמה אנושית ועבודת ה'.

מבט מפוקח ומשלב זה על יציאת רשב"י מהמערה ומשמעותה מבוסס על מאמרו של ידידי היקר הרב רונן נויבירט ז"ל בספרו "לגעת בזמן" על המועדים. הרב נויבירט, שהשבוע מלאו שלושים לפטירתו, גילם בחייו ובאישיותו את השילוב הראוי של רוח וחומר, תורה וטכנולוגיה ועבודת ה' בתוך עולם החולין, ויהיו דברים אלה לזכרו ולעילוי נשמתו.

(אמור תשפ"א)