מירון ח. איזקסון"ויאמר אלקים אל בלעם לא תלך עמהם, לא תאֹֹר את העם כי ברוך הוא" (כב, יב). כיצד עלינו להבין פסוק זה? האם נתרכז רק בשאלה מהי המשמעות של קללת בלעם, דהיינו האם קללה נמרצת וברורה חו"ש של בלעם כלפי ישראל עלולה להיות בעלת משמעות מעשית? וגם אִם לא, האִם מבחינת תחושתו האישית של בלק עלולה להיות לקללה תוצאה רעה לישראל?
אני מבקש להציע כיוון נוסף: אין זה ראוי, ואולי אפילו ברמה מסוימת אין זה אפשרי, לקלל את ישראל "כי ברוך הוא". במובן זה "לא תאֹר את העם כי ברוך הוא", היא אמירה קובעת לגבי המציאות: מי שברוך כמו ישראל לא ניתן כלל לקללו, לא ברובד המעשי, אבל גם לא ברובד העקרוני. כפי שלא ניתן להכריז: במשולש סך כל הזויות אינו 180 מעלות אלא 200 מעלות, כך לא ניתן לקלל את ישראל, כיוון שבאופן מציאותי וקיומי זה עם מבורך.
מכיוון זה הדיון עם בלעם הופך לעקרוני עוד יותר. לא רק השאלה (החשובה) על מגבלות כוחו כנביא או כקוסם, אלא עד כמה ניתן להכריז תובנות הסותרות את המציאות. השיטות המנוגדות שבין אברהם אבינו ומשה רבנו מצד אחד, לבין בלעם בצד השני, חלות לא רק (וגם זה הרבה מאוד) על המשמעות המעשית של הדיבורים אלא גם על מעמדה של האמת! ישנם מצבים יסודיים אשר מהם אי אפשר "לנטות ימין ושמאל" (כב, כו). בלעם מכה שם את אתונו, אשר מחליטה לעצור ולרבוץ בדרך. לגביו כל החלופות השונות קיימות תמיד, הן במציאות הרוחנית והן בחיי המעשה. גם התנצלותו של בלעם למלאך עשויה לכוון לדרך זאת: "ויאמר בלעם אל מלאך השם חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך, ועתה אם רע בעיניך אשובה לי" (כ"ב, ל"ד).
מעבר לצד האירוני, שבו האתון רואה ומזהה את המלאך שבדרך בשעה שהנביא עצמו אינו מבחין במכשול הניצב בפניהם, ישנה כאן תובנת יסוד חשובה: בלעם לא ידע כי מלאך השם ניצב מולו לעוצרו בדרך חייו שלו, בשיטה שלו, בהכחשת המציאות האופיינית לוֹ. כישלונו היה גם משום שלא הפנים את העובדה שהתכחשותו למציאות בדבר מעמדם הרוחני של ישראל, היא חטא. התזה שלו לפיה אין בנמצא אמיתות יסוד – מתפרקת. לשיטתו, אפשר תמיד לפנות קצת לימין וקצת לשמאל, לבצע מופע של קוסמות, לחבר משפטים נדירים ביופיים, ולהמשיך לתעתע את המציאות.
מרגע זה, הוא לומד לומר את דברי נבואתו באופן שיתאר את האמת הקיומית. לא רק שלא נוח או מותר לקלל את ישראל, אלא שמציאותו הברוכה אינה מאפשרת את קללת בלעם. "במאבק" העקרוני בין אברהם ומשה רבנו לבין בלעם, צריכה להוביל ולנצח האמת. ואם ניעזר בדרכו של הרמב"ם בתחילת 'מורה הנבוכים', המפתחַ הבחנה בין אמת ושקר מצד אחד לבין טוב ורע מצד שני, כאן המקום לכך: התהליך אותו עובר בלעם אינו "רק" במשמעות של כוחה או מוגבלותה של קללה. תהליך זה מתקיים גם משום שקיומה של מציאות אמיתית כשלעצמו מחייב זהירות רבה, ללא סטייה, ובוודאי לא סטייה שנולדה בזדון.
ואכן, בסוף הסבב הראשון של השיח שבין בלעם לבלק, עונה לו בלעם: "ויען ויאמר, הלא את אשר ישים השם בפי אותו אשמור לדבר". דהיינו, נבואת בלעם לא רק שאינה יכולה להזיק לישראל, אלא שמעצם היות זאת נבואה הצפויה לבוא מאת הקב"ה, היא אינה מסוגלת לסתור עובדות יסוד ונתוני טבע ואמונה.
כלפי עם שהניחוש והקסם אינם פעילים בו, לא ניתן על ידי "תרגילים" שונים לשנות את כללי היסוד של המציאות.
