אי-יציבות

מהי השגרה? מה יציב בחיי?

אנו חוזרים מביקור של הבן, שנמצא בהפסקה קצרצרה בין מילואים לעוד מילואים. 400 יום+ במצטבר מתחילת המלחמה… שואלים אותו מה נשמע. הוא מספר על קפיצה קצרה לחו"ל – שבוטלה, על סיום תואר – שתלוי על חודה של בחינה מסכמת ללא מועד, על דירה ולימודי תעודה – שעוד לא סגר. מה שיש ויציב זה הרגע הזה, ההווה. והרבה עייפות. והכל יכול להשתנות בעוד שנייה.

גל האתגרים, שפוקד אותנו מאז פרוץ הקורונה, מחייב חשיבה והתנהלות גמישה. תכנון לטווח ארוך  חשוב לשם גיבוש, חתירה ומימוש מטרות מורכבות. אולם, חשוב לא פחות לחיות את הרגע, לשהות בו ולברך על הקיים.

תפיסת המלחמה כשגרה הינה אתגר פסיכולוגי גדול. נדמה כי רובנו איננו בשלים למבט כזה במתרחש, ואנו חוששים שמא חלילה מחשבה כזו תבטא השלמה ומתן לגיטימציה לאובדן חיי חטופים, לנפילת חיילים ולחיים רוויי חרדה. "חיי השקט הם השגרה", אנו מכריזים, "והם נגזלו מידינו! הבו לנו אותם בחזרה! כעת!"

אך השגרה… היכן? העולם משתנה כל הזמן. אתגרים מסתיימים ומתחילים. צעד פוליטי, מבית או מחוץ, מסעיר את השיח וטיל חות'י בודד עוצר את החיים לדקות ארוכות.

השבוע, בדרכי לניחום אבלים (מוות בגיל הגיוני) האזנתי לרדיו, ולפתע צוינה התרעה לקראת שיגור טיל. לתומי, חשבתי שמדובר בהקלטה של תוכנית משבוע שעבר… לשמע האזעקה (בחוץ), מצאתי את עצמי רודפת אחרי אמא צעירה וילדיה ומבקשת להיכנס עימם לבית. יחד עמדנו צפופים, הם ואני, במסדרון. במהלך ההמתנה לחזל"ש, מצאנו מכרים משותפים.

אי של יציבות

אבקש לטעון כי תחושת היציבות מקורה בהבנה פנימית עמוקה, שבסדר. שיהיה בסדר, גם אם הכל מסביב כאוטי וממש לא בסדר. תחושת היציבות מופנמת ומוזנת לרוב מיחסי הורה-ילד מיטיבים וחוויית התקשרות בטוחה. אך היציבות הפנימית היא גם תחושה נרכשת. מפגש חוזר ונשנה עם קשיים ואתגרים ויציאה מהם בחיים, מקנים לנו נחישות מנטלית ותחושה לפיה "נתמודד עם מה שיגיע".

לצד המנגנון הפנימי הנזכר, הרגלים והנאות קטנות של יומיום, מבט בטבע, תפקיד ואחריות, סיוע לזולת וקשרי אהבה ורעוּת, מעגנים אף הם את תחושת היציבות.

מסרנו לידי בננו לחם טרי, וכובדנו בקפה וענבים. סחר חליפין של רגעי הווה מתוקים, בין סבבי מילואים. מיתר יציב של אושר.

לתגובות: naomieini1@gmail.com