ד"ר נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)מימי הקורונה ולתוך המלחמה, ביקרנו במחלקות חירום ואשפוז, הרבה מעבר למפגש "הממוצע" של אדם "ממוצע" עם שבר ומחלה.
משיכה ודחייה מאפיינות את תחושותיי כלפי בתי חולים. מחד, הם גדולים ומבלבלים, לא נגישים מבחינת חנייה, מוסקים מדי בחורף ומדיפים ריח מנוכר. אין יום ואין לילה בבתי חולים, ואין פרטיות. אכסניה לכאב, ללא נודע ולצפצופי מכונות. מאידך, יש פן נוסף למקום: פן של אנושיות וחסד. מבט קשוב יגלה כי במפעל הגדול והמאיים הזה, עמלים בכל יום ויום, 24 שעות ביממה, מאות ואף אלפי אנשים (מהסניטר ועד למנתח המוח) על מנת להעניק למאושפזים מזור, הקלה, איכות חיים ותקווה.
גם מתנדבים יש בבתי החולים, שבאים לבקר ולהושיט יד, כתף וחיוך למאושפזים ולבני משפחתם. הם מחלקים עיתון בימי שישי וסנדוויצ'ים. מנגנים בפסנתר ובנבל במחלקות השונות (היום שמעתי במחלקה מאתגרת במיוחד, שירה אדירה של "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב"), מציעים תרגילי תנועה ועוד.
עמותות פרטיות ותורמים עלומי שם משלימים את מצעד הטוב ומספקים מענה לצרכים קטנים של מבקרים ומאושפזים, ע"י ייסוד ותחזוקה שוטפת של פינות קפה רץ (עם קפה מגורען וסוכרזית למי שמעדיף) במחלקות שונות.
בית החולים, על כל מורכבותו וכאביו, מעניק לנו הזדמנות להתבונן על חיינו לעומקם ולעשות סדר בין חשוב לדחוף, בין עיקר וטפל. הוא גם מתריע בפנינו שהזמן קצר ושאי הוודאות וודאית, ושבידינו חובה ואחריות לברך על הבריאות שלנו ועל כל ה"יש" בחיינו ולנצלם לטובה.
pexels-andrea-piacquadio
ביציאה מן השער ומהמסדרונות האינסופיים, נגלה לי מה יפה הוא העולם, ומה נפלאה היא היכולת לנשום, להתהלך, להפעיל את החושים, לחשוב ולדבר. המעריכים אנו שפע זה כראוי? כמה מיותרים וקטנוניים ראוי שייתפסו מאבקי הכוח, הרכילויות, החדשות הרגילות והצהובות.
בית החולים מחדד בתוכי שאלות גדולות על עתידי האישי והמקצועי ועל אבני הדרך (ערכים, הישגים, מידות) אותן אבקש לאסוף בדרך, בעת שאני מפלסת את המסלול קדימה, אל היעד שהצבתי לעצמי. ליד מיטת אשפוז אפורה אני לומדת מהו כוחן של נתינה ושל אחוות אחים (גם כאלה לצוות בצבא), דומעת נוכח עוצמתה של משפחה מלוכדת ונפעמת משיר ומגע ומבט, ומרגעי קרבה עדינים וכוס תה המשמחים לבב אנוש.
מוקדש לרפואת כל הזקוקים לה ולצוותי הרפואה.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
