הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')אילו משה היה שואל אותנו מי עשוי להיות מחליפו בהנהגה, שלוש דמויות מוכרות שכבר בלטו בפעלן היו עולות בדעתנו מן הסתם כבעלות פוטנציאל להיות "אִישׁ עַל הָעֵדָה": כלב, יהושע ופנחס. אולם, נראה שכלב ופנחס לא התאימו לתפקיד מכמה היבטים: א. הם התגלו כאנשים תקיפים ולוחמניים במיוחד; ב. הם היו אינדיבידואליסטים הפועלים על דעת עצמם והתאפיינו בלבדיות ואף בלעומתיות; ג. הם היו ממוקדים בתחום ספציפי אחד: כלב לחם במסירות למען ארץ ישראל, פנחס לחם בקנאות למען תורת ישראל. אבל המנהיג הנבחר צריך להיות בראש ובראשונה מנהיג לכלל עם ישראל, מנהיג לכל חלקי העם, הממונה על מכלול תחומי החיים.
כלב צעד כל הדרך לתור את ארץ כנען, כשהוא מתבדל מעדת המרגלים. "הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ", והוא עמד מול כל העם כחייל בודד מול צבא שלם, והטיח במרגלים ובעם ישראל שהם מואסים בארץ חמדה אשר ניתנת בע"ה להיכבש במלחמה. היה זה אך טבעי שהעם ביקש לסקול את כלב באבנים כזקן ממרא הממאן לקבל את הכרעת הרוב המוחלט. בהמשך, יצא כלב בן ה-85 למלחמת כיבוש באופן עצמאי. הוא אומר ליהושע: "כְּכֹ֥חִי אָ֖ז וּכְכֹ֣חִי עָ֑תָּה לַמִּלְחָמָ֖ה", והוא כובש ומתנחל בהרי חברון.
פנחס פעל אף הוא לגמרי לבדו ואין איש עימו. כשראה את מעשה זמרי הוא לא התייעץ, לא הצטרף ולא צירף, אלא לקח את הנשק לידיו ופתח באש. לא בכדי מצא עצמו פנחס מוקע על ידי השבטים שביקשו לבזותו ואף לעשות בו שפטים, והוא ניצל רק בזכות התערבות א-לוהים. פנחס פעל מתוך קנאות דתית, שהפכה אצלו לתוקפנות קטלנית. כיוון שחטאו ישראל בדבר פעור, בעקבות עצת בלעם בן בעור, נאמר לפנחס: "המתחיל במצווה אומרים לו גמור", וכך קיבל את פקודת הקרב והוביל את הצבא למלחמת הנקם במדיין.
ייתכן שכלב או פנחס היו יכולים להיות "אִישׁ עַל הָעֵדָה", הבא מלמעלה ונותן פקודות, אך ספק אם הם היו יכולים להוציא ולהביא את העם למשימותיו, כשהם אינם מעורבים עם הבריות וחיים בעולם של עקרונות וערכים אידיאליים כשהעם רחוק ממעלתם. יתרה מזו: עלייה לגדולה והתרגלות בתפקידי מנהיגות עשויות לשנות אישיות. הן מחזקות תכונות של סמכותיות, תקיפות, עקשנות, ביטחון עצמי וכדומה. אנשים המגיעים להנהגה כשהם כבר חמושים בתכונות אלה, עלולים להפוך ממנהיגים לשליטים, והם יפעילו כוח יתר ושתלטנות מזיקה. כלב או פנחס התאימו להיות "אִישׁ עַל הָעֵדָה" שיעמוד מעל כולם כמורם מעם, ולא יתחשב כלל בדעתם ובמצוקתם. הם יכלו להיות בבחינת "אֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם" באמצעות סמכות וכפייה, אבל "תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה", אלא מפקד קשוח שמאיים ומכה.
דמותו של הרועה הדרוש לעם מתוארת יפה בדברי רש"י למילים "אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר". לדבריו, משה אמר: "רבש"ע גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". בילקוט שמעוני הוסיף: "שיהא הולך עם הקפדנים כפי דעתן ועם המתונים כפי דעתן", ולפי הספרי צריך הוא להכיר את דעות האנשים "איזו בגבוה איזו בנמוכה, איזו הימנית ואיזו קפדנית". המנהיג צריך להיות אדם היודע להוביל אך גם להכיל, מוציא ומביא, מוצק ויציב שדוחף קדימה את אנשיו ולא נגרר אחריהם, אבל גם קשוב למגוון האזרחים ומסור להם.
יהושע שהתאפיין בענווה ובביטול עצמי, שהיה "מסדר את הספסלים ופורס את המחצלאות" בביהמ"ד של משה (במד"ר כא, יד) הוא האיש "אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ" המתאים להנהגה. הוא אמנם זקוק לתבלין של תקיפות, אך זו תגיע באופן טבעי מעצם המעבר ממשרת משה למנהיג העם. לזאת תתווסף ברכת "חזק ואמץ", שתיאמר לו שוב ושוב, וכך ימשיך להיות אדם אמפתי וקשוב, ועם זאת מצביא תקיף וקשוח בשילוב. גדולי המנהיגים שה' בחר היו בעל מזג רך וחומל, שאישיותם עברה טרנספורמציה מותאמת כדי להנהיג בעוז ותעצומות בהתאם לצורך: משה ואהרון, דבורה וגדעון, שאול ודוד ועוד.
המעבר ממשה ליהושע היה מעבר חד ביותר ממנהיג-על שמקבל ומוריד הוראות ממעל, מה', למנהיג עִם שעומד בפני הכהן לקבל הוראות, פועל עִם זקני העדה, ומאציל סמכויות למנהיגות השבטית בכיבוש הארץ ובתוכנית החלוקה. אחד היה יהושע במנהיגותו המופלאה, אדם שבא עם רוח טובה ומכניס רוח במפרשי האומה.
דבריי אינם מכוונים למנהיגים מסוימים ששמותיהם מוכרים, אלא מתייחסים לכל אדם שמנהיג בזעיר אנפין – המורה בכיתה, המנהל בעבודה ואף ההורה במשפחה. כל אחד מאיתנו צריך להיות ממוקד באנשים ולא רק באידיאלים הנעלים, להיות קשוב ואמפתי לבעיות ולצרכים, ויחד עם זאת להציב מטרות ולהצעיד קדימה כל אדם לפי תכונותיו, כישוריו ותפקידיו בחיים.
