ברית שלום

אחד התנאים קובע כי "הקורא בספרים החיצוניים, אין לו חלק לעולם הבא". אמירה זו מעוררת שאלה כפולה: מהם אותם ספרים חיצוניים? ומדוע הוגדרו ככאלו?

חז"ל הכירו היטב את הספרים הללו. כאשר באו חכמי ישראל לקבוע את כתבי הקודש לדורות את אלו שייכללו בתנ"ך, הם ביקשו להציב גבול ברור, שימנע כניסת ספרים נוספים שאינם מקובלים על המסורת הרבנית. את הספרים שנותרו מחוץ לקאנון כינו 'חיצוניים'. השאלה המתבקשת היא: מדוע? מדוע דווקא ספרים אלו נתפסו כמאיימים על הזרם הפרושי (הרבני)?

ברצוני להביא כאן תגובתו של הרב גדעון אדמנית לטור הקודם שפרסמתי, תגובה הנוגעת ישירות לעניין זה: "שבוע טוב. א. נהניתי מטורך השבועי, המיטיב לשלב חוויות עם רעיונות עמוקים. חותם בשתי ידי על קביעתך כי מפגש בין מסורות, ההקשבה לשתיהן ושילובן ההדדי, עשויים להביא תוספת ברכה רבה לחברה ולהלכה היהודית בזמננו. ב. נ"ל שחל שיבוש בניסוח: ספרי הנ"ך קדושים גם לפי חז"ל. 'ספרים חיצוניים' מתייחסים כידוע לספרים שמחוץ לתנ"ך. נראה שהתכוונת לומר שמסורת ביתא ישראל קידשה חלק מהם (כגון ספר חנוך) ואולי אף את כולם (אשמח לדעת). נ"ל שחז"ל הוציאו את הספרים הללו מהקאנון מכמה טעמים: מסורותיהם סותרות עיקר דומיננטי בהלכה (למשל, לוח שמשי בספר היובלים). הסתייגות מרעיונות דטרמיניסטיים (למשל, בצוואות השבטים)".

קשה להבין מדוע הוציאו ספר נפלא כ'משלי בן סירא', אף שצוטט רבות בתלמוד. כך גם לגבי ספרי המקבים, במיוחד מקבים א'. ייתכן שהדחתם נבעה מהתדרדרות שלטונית וערכית בדורות האחרונים של החשמונאים, שסטו מדרכו של מתתיהו אביהם, הפגינו יוהרה, כיבושים כוחניים, מלחמות אחים, ועוינות כלפי הפרושים. זו גם הסיבה שהפרשנות הרבנית לחנוכה עוצבה באופן שונה ממגילת תענית.

לפני שנחזור לשאלות העקרוניות, אבקש להמחיש את המורכבות דרך אנקדוטה היסטורית קצרה: האמירה הרווחת ש"קולומבוס גילה את אמריקה" נטועה עמוק בזיכרון הקולקטיבי. כך למדתי בבית הספר, וכך ענה גם בני כששאלתי אותו את אותה שאלה. אבל עצם השאלה טומנת בחובה הנחה שגויה: קולומבוס לא "גילה" יבשת ריקה. עמים ושבטים חיו בה מדורי דורות. אך היות שקולומבוס פעל בשליחות מעצמה אירופית רבת עוצמה, ואילו ילידי המקום לא זכו להגנתה של אף מעצמה לבנה, הוא הוכתר כמגלה היבשת.

בדיוק כך, גם כאשר אנו בוחנים את קביעות חז"ל ביחס לספרים חיצוניים, אנו חייבים לשאול: מי קובע מהו ספר קודש? מי קובע מהו טמא ומהו טהור? האם עצם קביעתם של בעלי סמכות מונע לגיטימציה ממסורת אחרת שהתפתחה מחוץ לזרם המרכזי? ב"מצהף קדוס", קובץ כתבי הקודש של יהדות אתיופיה, נכללים, נוסף על ספרי התנ"ך, גם ספרים אחרים: ספרי תפילה, מוסר והיסטוריה, ובתוכם גם ספרים שנכתבו על ידי חכמי בית ישראל, כמו ספר חנוך, ספר היובלים, ועוד. מעולם לא שמעו עליהם כמוגדרים "חיצוניים", שכן מעולם לא הופרדו מתרבותם ומאורח חייהם הדתי. האם ניתן אם כן לטעון, כי ליהדות שהתפתחה מחוץ לערוץ הרבני המרכזי אין מקום לגיטימי בפסיפס היהדות?

חז"ל אסרו את הקריאה בספרים החיצוניים בשל החשש להשוואתם לכתבי הקודש, מפני פיתוי לעבודת אלילים, או ביטול תורה. עם זאת, כאשר הקריאה נעשית מתוך הבחנה ברורה לצורכי מוסר, חכמה או היסטוריה, הרי שגם חכמים עצמם ציטטו לעיתים מתוכם. חלק מהאיסור נובע גם מפולמוס מול הנצרות, שקידשה חלק מהספרים הללו. השאלה המתחדדת, אם כן, איננה רק על טיבם של הספרים, אלא על מי שמחזיק בזכות לקבוע את הגדרות הקודש. גם שפינוזה כותב כי "טוב ורע אינם תכונות של הדברים עצמם, אלא תוצאה של השוואה בין דברים, של הקשר תרבותי ותודעתי".

וכך אולי נסיים באנקדוטה נוספת: משפחה דתית ובה 18 ילדים הגיעה לגן חיות כדי לראות את הגורילה האפריקאית המפורסמת, אך הגיעו לאחר שעות הסגירה. הם התחננו להיכנס, והשומר הסביר שאין באפשרותו לפתוח. כשהתעקשו ואמרו לו שירשה להם לפחות עבור ילדיהם, הוא היה מופתע ושאל "כל אלה ילדים שלהם? בבקשה, אל תזוזו. אני הולך להביא את הגורילה, היא תצטרך לראות אתכם. אתם לא פחות מרתקים ממנה".

מי כאן הצופה ומי מושא הצפייה? מי קובע מהי חיה נדירה ומהי סתם קבוצה חריגה? נראה שיש בידינו שתי מסורות עתיקות מאוד, שכל אחת מהן התפתחה מתוך עולם אמוני ומוסרי שלם. כל אחת קידשה את מה שנכון לה על פי ערכיה, מסורותיה ותולדותיה. המפגש ביניהן מעלה שאלה כואבת: האם מסורת שהתפתחה מחוץ לערוץ המרכזי אך שמרה על יהדותה באדיקות, יכולה לזכות ללגיטימציה בעולם היהודי בן זמננו? אולי להכיר בכך: אלו ואלו דברי א-לוהים חיים וקיימים ערוצים שונים ושווים לעבודת ה'?