הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)כמדי שבת, אמרתי בשבת האחרונה לפני תפילת מוסף, את תפילת 'אב הרחמים' לזכר "קהילות הקודש שמסרו נפשן על קדושת השם". זוהי תפילת יזכור שאנו אומרים מידי שבת לזכר קהילות שו"מ – שפיירא, ורמייזא ומגנצא – בארצות אשכנז, אשר נפגעו קשות בפרעות במסעי הצלב, בעקבות גזרות תתנ"ו (1096). מי שקורא את הספרות ההיסטורית אינו יכול שלא להזדעזע ממה שאירע שם. יהודים רבים הועלו על המוקד לאחר שסירבו להתנצר. אחרים התאבדו או נהרגו על ידי פורעים. לזכרם אנו מתפללים מידי שבת ומבקשים מאלוהים שינקום את נקמתם.
אינני זוכר עוד תפילה כזו, שבה אנו מבקשים באופן מפורש מאלוהים שינקום את דם אחינו. בתנ"ך אנו מוצאים תיאור של אלוהים כ"אל נקמות", אך לא מצאתי בסידור התפילה מקום בו אנו מבקשים מפורשות מאלוהים שינקום ובכך יכפר על דם יהודים שנשפך. הדבר מעיד על עוצמת הפגיעה שאירעה אז בימי הביניים ועל הטראומה שנצרבה בקהילות אשכנז בעקבות כך. עד כדי כך האירועים היו חמורים, שכבר מאות שנים אנו עושים להם תפילת יזכור מדי שבת (ולא רק ברגלים וביוה"כ, כנהוג בשאר קרובים).
אבל בשבת האחרונה הרגשתי לא בנוח בתפילה הזו. כמה ימים לפני כאן קראתי על הדו"ח המקיף שהוציאו במרכז רקמן למעמד האישה באוניברסיטת בר אילן על האלימות המינית שהפעיל חמאס בטבח שבעה באוקטובר. לא אצטט כאן את התיאורים שפורטו בדו"ח ואסתפק בקביעה שכל ישראלי וכל יהודי ובעצם כל אדם מערבי חייב לקרוא את הדו"ח הזה, מכריכה לכריכה. לזכור ולא לשכוח. לראות את הרוע בהתגלמותו ולהתמסר לחובה לבער אותו. "אוהבי ה' – שנאו רע". באופן כללי, הדו"ח מראה כיצד המחבלים השתמשו באלימות מינית כחלק מהמתקפה שלהם. הם לא עשו זאת רק כדי לספק את יצרם השפל אלא גם כדי להשפיל ובעיקר להתאכזר. לשמוח מהתעללות שלהם בנשים וגברים יהודים.
הדו"ח הזה השיב אותי למה שכונו "סרטוני הזוועה", שבינתיים נמחקו מהרשת. גם בהם התאמצתי לצפות למרות הקושי הרב, כמעט עד תום (באחד נאלצתי לעצור באמצע כי עמדתי להקיא). ראיתי בכך חובה מוסרית, לזכור ולא לשכוח. רציתי שהטראומה של אירועי שבעה באוקטובר תיצרב בתודעה שלי. שזה תמיד יהיה שם. כפצע שלא מגליד.
הדו"ח גם השיב אותי לתמונות מיישובי העוטף: כפר עזה, קיבוץ בארי, ניר עוז, אופקים ושדרות, וכל שאר המקומות שאליהם חדרו מחבלי הנוחבה, הרגו ולא חמלו. הוא השיב אותי אל תמונות הבתים המפויחים, אל הקירות המחוררים, ואל המספר הבלתי נתפס של הגופות שהוצאו משם. כמה סוגי מיתות עברו שם האנשים. איזו זוועה התחוללה בזמן כל כך קצר.
ואני חוזר אל הסידור ומוצא את עצמי אומר תפילת יזכור לזכר קהילות אשכנז מלפני תשע מאות שנה ומבקש את נקמת האלוהים עבורן. אבל מה עם קהילותינו שלנו? מה עם נקמת כל אותם בתים שנחרבו, זוגות שנשרפו מחובקים יחד בעודם חיים, גופות מחוללות, משפחות שלמות שנספו, יישובים שנהרסו וטרם נבנו? אינני רוצה להמעיט בכבודן של קהילות אשכנז, אבל הייתכן שנערוך להן תפילת יזכור ולא למתים שעד לפני רקע קט היו מוטלים לפנינו במשך שבועות ארוכים עד לזיהויים המלא? הייתכן שנבקש את נקמת ה' עבור פושעים שכבר אינם קיימים ונתעלם מפושעים שעוד מסתובבים חיים ברחובות עזה ומחזיקים בחטופינו?
זה לא יעלה על הדעת. טבח שבעה באוקטובר הוא האסון הגדול ביותר שאירע לעם היהודי מאז השואה, ואם כל שבת אנו נושאים תפילת יזכור, ראוי להכליל בה גם את האירוע הזה. על כן החלטתי להוסיף לתפילת 'אב הרחמים' את אזכור קהילות עוטף עזה ואת אותם גברים, נשים וטף שנרצחו באכזריות רבה. והנה התוספת שאני מציע לתוך הנוסח החיים (התוספת מודגשת):
"אָב הָרַחֲמִים שׁוֹכֵן מְרוֹמִים, בְּרַחֲמָיו הָעֲצוּמִים הוּא יִפְקֹד בְּרַחֲמִים, הַחֲסִידִים וְהַיְשָׁרִים וְהַתְּמִימִים, קְהִלּוֹת הַקֹּדֶשׁ באירופה ובישובי עוטף עזה, שנהרגו ונטבחו ונשרפו חיים, ושֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם. הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִים בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לא נִפְרָדוּ. מִנְּשָׁרִים קַלּוּ וּמֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם וְחֵפֶץ צוּרָם וגו'."
אני יודע. ראוי היה לייחד ליישובי העוטף תפילה מיוחדת ועצמאית ובכלל להתאים את הנוסח למה שאירע להם. אבל אני מודע לקושי לשנות דברים בסידור התפילה וגם לקושי של הציבור לאמץ נוסחים שונים. לכן אני מציע תוספת מינימליסטית, כזו שאפשר לומר בתוך הנוסח הקיים, ושתיתן כבוד לא רק לעבר אלא גם להווה.
מוזמנים להוסיף תוספת זו בתפילה שלכם.
