אחד ממנהגי האבלות בימי בין המיצרים מופיע לראשונה בספר חסידים (אות תתמ): "יש חסידים מחסידים הראשונים שלא היו אוכלים שום פרי חדש בין י"ז בתמוז לתשעה באב כי אמרו: איך נברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה..". הוסיף עליו מהרי"ל סייג, שאם מדובר על ברכה שזמנה עובר ולא יוכל לברך עליה לאחר תשעה באב – ניתן לברך. כך נפסק בשו"ע (תקנ"א יז): "טוב ליזהר מלומר שהחיינו על פרי או על מלבוש, אבל על פדיון הבן אומר, ולא יחמיץ המצוה". והוסיף הרמ"א: "וכן בפרי שלא ימצא אחר תשעה באב מותר לברך ולאכלו בין המיצרים".
נחלקו האחרונים מהו הטעם לאיסור ברכת שהחיינו בימי בין המיצרים. המגן אברהם כתב שטעם האיסור הוא "כיון שהזמן הוא זמן פורענות אין לברך שהחיינו לזמן הזה". דבריו דומים לדברי ספר חסידים, לפיהם הבעיה היא בלשון הברכה שאינה מתאימה לימים אלו. המג"א שלל טעם אפשרי אחר והוא משום אבלות, מאחר ולא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו.
הגר"א כתב על פסיקת השולחן ערוך: "חומרא יתירה היא דאינן חמורים מאבל יום המיתה" והביא לסיועו את הגמרא בברכות (נט:) שפוסקת כי אדם שאביו מת והוריש לו נכסים, מברך "ברוך דיין אמת" וגם ברכת שהחיינו על הירושה שקיבל. והרי דברים קל וחומר: אם מייד לאחר מיתת אביו מותר לברך שהחיינו, אזי ברור שמותר לברכה בזמן אבלות ישנה על חורבן בית המקדש. ברור מכאן שהגר"א הבין שהטעם לפסיקת השו"ע לאסור ברכת שהחיינו הוא משום אבלות, ולכן כתב שזו חומרא יתירה.

הבדל זה בין הטעמים מביא למספר נפקא מינות, אותן מונה הרב צבי רייזמן בספרו רץ-כצבי. אחת מהן היא על ברכת שהחיינו בשבתות שבימי בין המיצרים. המג"א שם מביא מחלוקת בין ספר מטה-משה והלבוש שהתירו לברך בשבת, לבין האר"י שאסר זאת. הבה ונראה – הרי כלל ידוע בידינו שאין אבלות בשבת בפרהסיא, וממילא מי שנוקט בטעם זה (הגר"א) יסבור שבשבת אין בעיה לברך שהחיינו. אולם, שבתות בין המיצרים הן חלק מתקופת ימי הפורענות, ועל כן גם בהן יש בעיה לברך "שהחיינו והגיענו לזמן הזה", וזהו כנראה טעמו של האר"י שאסר.
המשנה ברורה, לאחר שהביא את מחלוקת הפוסקים עליה עמדנו לעיל, מסכם (אות ב): "בשבת אין להחמיר בזה..", וכך מנהג האשכנזים. בין הפוסקים הספרדים יש שהחמירו בעקבות האר"י (שו"ת ישכיל עבדי ח"ח כ' ט"ז, הרב מרדכי אליהו), ואילו הרב עובדיה יוסף פסק שניתן לברך בשבת (שו"ת יחוה דעת לז).
Alminhag@walla.co.il
