פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)לפני שנים אחדות שמעתי מריבי יעקב, איש ירושלים, את אחד השיעורים הטובים ביותר בתיאטרון החיים. שיעור שמוכר לכל במאי מתחיל. אם חלילה באמצע ההצגה עולה על הבמה חתול לא קרוא, וחוצה בצעד מהוסס ובעיניים מלאות פחד את הבמה מצד לצד, חזקה על הקהל שישכח מההצגה והשחקנים הראשיים ומהתפאורה המושקעת ויפנה את מלוא תשומת הלב שלו לאותו חתול מסכן. ולא משנה מי עומד על הבמה: סר ג'ון גילגוד, חנה רובינא או אהרן מסקין. החתול תמיד ינצח. מדוע ינצח החתול? הרי אין לו אפילו שורה אחת של טקסט ולא גרגר של כישרון? כנראה מן הסיבה שהסצינה שהוא מציג באותו רגע, מבולבלת ככל שתהיה, היא סצנה אמיתית, חיה, נושמת. היא תמימה, ונוגעת ללב יותר מכל המונולוגים והג'סטות שבעולם.
במסכת החורבן הנוראה שנלמדת על ידי המוני בית ישראל מדי שנה בשנה, מסתתר פריט אחד שנראה, להבדיל, כאותו חתול, זר ומוזר. "גרוגרת דרבי צדוק". תאנה יבשה, צמוקה, מדולדלת, שטעמה החמצמץ עובר כחוט השני בפרקי החורבן השונים. מראהָ תואם את מראהו הכחוש של רבי צדוק, שכל מה שאכל – היה נראה מבחוץ(!), וכל כך לפי שישב ארבעים שנה בתענית, מצר על החורבן הממשמש ובא.
גרוגרת "חתולית" זו מופיעה בסיפור הידוע על מרתא בת בייתוס, מעשירות ירושלים. ושמא אף שמה – "מרתא" – האדונית, יותר ממרמז על אופייה ועל כך שנהגה ב"נתיניה"-עבדיה מנהג אדנות ושררה.
פעם אחת, כך למדנו באגדות החורבן שבמסכת גיטין, שיגרה שליח (ושמא יש כאן כינוי "מכובס" לעבד?)לשוק ואמרה לו: הבא לי סולת. עד שהלך, נמכרה הסולת. בא ואמר לה: סולת אין, פת נקיה יש. אמרה לו: לך הבא. עד שהלך נמכרה אף זו. בא ואמר לה: פת נקיה אין, פת קיבר יש. עד שהלך, נמכרה אף זו. בא ואמר לה: פת קיבר אין, קמח שעורים יש. אמרה לו: לך הבא. עד שהלך נמכר אף זה. חלצה נעליה ואמרה: אצא ואראה שמא אמצא דבר לאכול. נטפלו גללים ברגלה ומתה. קרא עליה רבן יוחנן בן זכאי (דברים כח, נו) מקרא שנאמר בפרשת התוכחה: "הרכה בך והענוגה אשר לא ניסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרך".
מעשה מרתא משקף לא רק שבר כלכלי ובצורת. יש בו שיקוף לנתק שבין האדונית-ה"טייקונית" של אותם ימים מהמציאות. בשעה שהמון העם רעב ללחם, אותה "רכה וענוגה שלא ניסתה כף רגלה הצג על הארץ" המשיכה לבקש לעצמה "סולת".
אצלה, העסקים כרגיל. היא שולחת את משרתיה למסע קניות בזבזני כדי להביא לה לחם משובח מהמאפייה המיוחדת לאניני טעם. ובתרגום ללשון ימינו: מטעמי דליקטס מהמעדנייה היוקרתית הסמוכה, משהו בסגנון קרפצ'יו ברוטב כמהין, פסטת טגלליאוליני, ושקדי עגל טלה על מצע של קרם ארטישוק. בפחות מזה היא לא מוכנה לסעוד את לבה.
למרות המחסור והרעב, המשרת אינו ממהר לקנות מה שהוא מוצא. הוא יודע היטב שגברתו הנאווה והענוגה לא תסתפק בפחות מהמוצר היקר ביותר. מחלקה ראשונה.
ביטוי לניתוקה של מרתא מקרקע המציאות בא גם במדרש איכה רבה. לפי המתואר בו, פעם אחת הלכה לראות את בעלה, הכהן הגדול (לפי מסורת חז"ל קנתה עבורו מרתא את הכהונה בכסף מלא…), כשהוא קורא בתורה בבית המקדש ביום הכיפורים, ו"הוציאו לה טפיטות [=שטיחים] מפתח ביתה עד פתח בית המקדש, כדי שלא יתייחפו רגליה".
נעלי העקב הגבוהות שלה ניתקו את הגבירה מקרקע המציאות. רק משחלצה אותם, נפגשה עם המציאות, והייתה זאת מציאות של גללים, עוני, שוד ושבר.
אכן, במדרש מובאת גם דעה אחרת. "ויש אומרים: גרוגרת של רבי צדוק מצאה ואכלה, ונאנסה ומתה. גרוגרת של רבי צדוק' מה היא? רבי צדוק ישב ארבעים שנה בתענית שלא תיחרב ירושלים. הכחיש וכל מה שאכל – היה נראה מבחוץ. כשבא להברות עצמו, הביאו לו גרוגרות והיה מוצץ מימיהן וזורקן".
"רבי צדוק" – שמו מרמז על צדקתו, חסידותו וענוותנותו, ודמותו מנוגדת בעליל ל"מרתא" האדונית הענוגה.
ולא הניחו לו לרבי צדוק, עד שקשרו דמותו גם בסיפור הימלטותו ההרואי של רבן יוחנן בן זכאי מעיר הקודש והמקדש, ערב החורבן. לאחר שהגיע אצל אספסינוס, נודע לו שנתעלה לגדולה, והיה לקיסר, ואמר לריב"ז שיבקש ממנו דבר וייתן לו. אמר לו רבן יוחנן: תן לי יבנה וחכמיה, ושלשלת של רבן גמליאל ורופאים שירפאו את רבי צדוק.
וכאן הבן שואל: מה ראה רבן יוחנן בן זכאי שמכל חכמי ירושלים, לא בחר אלא את רפואתו של רבי צדוק, ומה טעם בחרו חז"ל דווקא ב"גרוגרתו" כדי לסמל את חורבן העיר?
דומה שכדי להבין סמל זה יש לעיין במעשה אחר ברבי צדוק שמבטא את גודל החורבן ואופיו. אגב הדיון בעבודת יום הכיפורים, היום המקודש בלוח השנה היהודי, מספרת לנו המשנה שבראשונה היו הכוהנים רצין ועולין בכבש, וכל הקודם את חברו – היה זוכה בתרומת המזבח. באחד הימים נשברה רגלו של כהן אחד, וכיוון שראו בית דין שבאין לידי סכנה, התקינו שלא יהא כהן זוכה בעבודה זו אלא בפיס. והוסיפו על כך בגמרא (יומא כג, ע"א) "מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שווין ורצין ועולין בכבש. קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חברו. נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל, שמעו! הרי הוא אומר (דברים כא) "כי ימצא חלל באדמה, ויצאו זקניך ושפטיך". אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין. ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים".
רבי צדוק וגרוגרתו מסמלים את הזעקה הגדולה והמרה כנגד בלבול היוצרות, הפיכת טפל לעיקר, עיוות מוחלט של תורת חיים וערכי מוסר.
גרוגרתו של רבי צדוק מהווה עבורנו מזכרת תמיד, לחברה נהנתנית של עשירים, התרה באמצעות צבא משרתיה אחר מיני לחמים בשווקים, ומבקשת לה פת סולת ופת שעורים בשעה שעניי העיר מתגלגלים בחוץ חסרי כל.
גרוגרתו של רבי צדוק משמשת לנו מצבה לחורבנו של עולם הפוך, שבו טהרת כלים קשה יותר משפיכות דמים. ובעוד התינוק מפרפר, דואגים החכמים בעיניהם לחומרת טהרתה של סכין.
רבן יוחנן בן זכאי מלמדנו שריפוי השבר, איחוי הקרעים והמעבר מחורבן לגאולה תלויים, בראש ובראשונה, ב"רפואתו של רבי צדוק". בהשבת הסדר על כנו. בהחזרת עיקר למקומו הראשון, והעדפתו על פני טפל. בהעמקת רגישותם המוסרית והחברתית של "עשירי העיר", שועי עם ובעלי שררה, שלבם לא יהא עוד אטום לנוכח "אחיהם בית ישראל" המלקטים שיירי ירקות בשוק בערבו של יום.
כך בימים ההם. כך בזמן הזה.טעמה של גרוגרת דרבי צדוק לא פג, וריחה לא נמר. וכאותו חתול שבמשל ריבי יעקב, סופה לנצח. אין לה אפילו שורה אחת של טקסט ולא גרגר של כישרון. אבל הסצינה שהיא מייצגת ומסמלת, צמוקה ומדולדלת ככל שתהיה, היא סצנה אמיתית, חיה, נושמת. היא תמימה ונוגעת ללב, יותר מכל המונולוגים והג'סטות שבעולם.
(דברים תשעא)
