פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)אחד הכשלים הניצבים לפתחו של כל לימוד, ולימוד תורה בכלל זה, הוא השגרה. החזרה השנתית על פרשיות התורה, הופכת פרשיות רבות לטקסטים מוכרים, שכל אחד מאתנו דש בהם ואפילו מסוגל לצטט קטעים גדולים מהם על פה. לעתים, מדובר לא רק בפסוקים אלא גם בפרשנויות שהועמסו עליהם משך דורות. לשמע האמרה "מה עניין שמיטה אצל הר סיני, והלוא כל המצוות נאמרו בסיני?", נודדת מחשבתנו לפרשת בהר, שראשיתה מדגישה את העובדה כי נאמרו הדברים "בהר סיני", והמשכה בפרשת השמיטה. וכמו מאליהם ניצבים לפנינו דברי חז"ל בתורת כוהנים המובאים בפירוש רש"י על אתר: "מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטיה בסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן בסיני".
כמו בהרבה מקרים אחרים, במישור פשט הכתובים, גם כאן השאלה חזקה יותר מהתשובה. המינוח "בהר סיני" נדיר יחסית במקרא, והמצווה הספציפית היחידה שנזכרת בהקשרו היא מצוות השמיטה. רש"י עצמו מתחבט בפרשנות דברי חז"ל, ומאריך, שלא כדרכו, בניסיון לפרשם ("ונראה לי שכך פירושה").
מכל מקום, מצוות השמיטה מתקשרת בתודעתנו עם השמטת הקרקעות על החומרות הרבות הנוהגות בה, עם איסור הזריעה והזמירה, הקצירה והבצירה, לצד פולמוס "היתר המכירה" בדורות האחרונים.
מרוב עיסוק בקרקע, שוכחים לעתים שאין היא אלא אמצעי, ומוקד המצווה הוא האדם ולא האדמה. האדם, הוא תכלית שבת הארץ: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך, ולעבדך, ולאמתך, ולשכירך, ולתושבך הגרים עמך, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך". כל ה'משפחה' הגדולה, העבד והאמה, השכיר והתושב, ואפילו חיות ובהמות, שותפים בשמחה. בעקבות חז"ל, שב רש"י ומדגיש שלא מדובר כאן בשותפים זוטרים, אלא בשותפים שווי זכויות: "שלא תנהוג בהם [=בפירות הארץ ויבוליה] כבעל הבית, אלא הכל יהיו שווים בה, אתה, ושכירך ותושבך".
שלא כהרבה פרשיות בתורה, שמחולקות זו מזו באמירה נפרדת ("ויאמר ה' אל משה לאמר", "וידבר ה' אל משה לאמר"), המצוות הרבות שבפרשת בחוקותי באות ברצף אחד, נטול אמירה מחלקת (המסורה, כדרכה, הפרידה ביניהן באמצעות "פרשיות סתומות"), ולכולן מכנה משותף: הדאגה לתיקון ה"יחד"-החברה כולה, ולא רק לתיקון ה"יחיד", הפרט. כך במצוות השמיטה, שבה דיברנו לעיל, כך במצוות היובל שעוקבת אחריה: "וקדשתם את שנת החמשים". ומהי מהותה של 'קדושה' זו? לא תעניות וסיגופים, לא הקרבת קורבנות או תפילה ותחנונים, אלא דווקא מצוות "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה".
פסוק אחרון זה, נחרת על פסל החירות של ארצות הברית, והיה לאחד מעקרונות היסוד של המשפט העברי. את הלשון היחידאית בתורה "דרור", שנתקשו בפירושה חכמים, מבאר רש"י והוא אף מדגיש את ערכה של החירות: "שדר בכל מקום שהוא רוצה, ואינו ברשות אחרים".
גם המשך הפרשה רווי בתיקון עולם חברתי: "אל תונו איש אל אחיו", "ולא תונו איש את עמיתו", "וכי ימוך אחיך… ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את אחוזתו", "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו, גר ותושב וחי עמך", "לא תעבד בו עבודת עבד", "לא ימכרו ממכרת עבד", "לא תרדה בו בפרך".
ראשית הפרשה נטועה בארץ ישראל, "והיה כי תבואו אל הארץ", ואף סופה כך: "ואבן משכית לא תתנו בארצכם". בין לבין, באה שורה ארוכה ביותר של מצוות שבין אדם לחברו. רק בסוף הפרשה, לאחר הצבת הכלל הגדול של תורת המשפט העברי "כי עבדי הם – עבדי ולא עבדים לעבדים", באות כמה מצוות מרכזיות שבין אדם למקום: עבודה זרה, שמירת שבת ושמירת המקדש. ללמדנו, שקדושת הארץ אינה נמדדת רק בזיקה לאדמה, בעבודת המקדש או בשמירת השבת, אלא בראש ובראשונה בחברה שמכבדת את האדם שבקרבה, בחברה צודקת, הדואגת לא רק "לך" אלא גם ובעיקר "לעבדך ולאמתך", ל"שכירך ולתושבך". (בהר תשס"ה)
