פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)פרשת וירא מזמנת לנו כמה פרשיות רבות עצמה, שכל אחת מהן מקפלת בתוכה עולם מלא, שאינו נטול שאלות ותמיהות: הריסתה של סדום, מעשה בנות לוט, סיפור העקדה. מבין כל אלה ניבטת אלינו דמותו המיוחדת של אבי האומה, אברהם אבינו, והלקח שעלינו ללמוד הימנה.
כבר בראש הפרשה, מופיעה סיטואציה משונה למדי: "וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחום היום". ופירש רש"י: "ישב" – ישב כתיב (בכתיב חסר), ביקש לעמוד. אמר לו הקב"ה: שב ואני אעמוד, ואתה – סימן לבניך שעתיד אני להתייצב בעדת הדיינין והן יושבין, שנאמר (תהלים פב) 'אלקים נצב בעדת א-ל". וכי זוהי מידת דרך ארץ, שיהא הקב"ה "עומד" ובניו יושבים?
הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת "הר עציון", ראה בפירוש זה מסר אקטואלי לרבים בינותינו, הרצים ומבקשים להחיש את הקץ, נחפזים לתקן את העולם כולו, קודם שתיקנו את עצמם ואת סביבתם הקרובה. כביכול, אומר הקב"ה: לאט לכם מלרוץ לתקן את העולם כולו, "שב ואני אעמוד" – לאט לכם, תנו לי לתקן את עולמי, קמעא-קמעא, ואל תהרסוהו במרוצתכם ובחפזונכם לתקנו. ומכאן אף יובן המשכם של דברים שנאמרו דווקא לדיינים: "אלקים נצב בעדת א-ל". לא מעט שופטים ודיינים סבורים שמשעה שהגיע ריבם של בעלי דין לידיהם, יכולים הם באמצעותו לתקן באמצעותו את העולם כולו. אומר להם הקב"ה: "שבו ואני אעמוד", יפה מתינות בדין ויפה היא שבעתיים לתיקונו של עולם.
מידה זו, של מתינות בדין, בולטת גם בהמשך הפרשה, בהתמקחותו של אברהם אבינו עם הקב"ה. הגם שכבר נגזר דינה של סדום לכליה, הפצצה שעתידה להרחיבה מתקתקת, והמלאכים נמצאים בדרכם אליה כדי למלא את צו הבורא, ניצב אברהם אבינו לפני הקדוש ברוך הוא ומתמקח עמו: "חלילה לך". והוא ממשיך ומטיח דברים כלפי מעלה: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?". "אולי יחסרון חמישים הצדיקים חמישה". ושמא ארבעים? ואולי שלושים, עשרים או עשרה?
לעיני המתבונן מבחוץ נראה משא ומתן זה מעשה תגרנים בשוק. לו היה קורה כדבר הזה ברחובה של עיר ישראלית מצויה, מן הסתם היה ניגש מאן דהו לאברהם אבינו ואומר לו: "ר' יהודי, מה אתה צועק? למה מי אתה בכלל, שתגיד לקב"ה חלילה לך"?
חז"ל, כדרכם, נתנו טעם חריף יותר בדו שיח זה. לפי דרכם, לא היה כאן רק ערעור משפטי רגיל על גזר הדין של שופט כל הארץ, מלך המשפט. אברהם ניגש אל הקב"ה לא רק לשם פיוס ותפילה אלא גם למלחמה(!) עם הקב"ה. הם אף הרחיבו את טרונייתו של אברהם אבינו כלפי שמיא: "חלילה לך – חולין הוא לך. יאמרו כך אומנותו, שוטף הכל, צדיקים ורשעים, כך עשית לדור המבול ולדור הפלגה". לפי פרשנות זו, אברהם אבינו אינו חרד רק מפני הסופה שתגרור עמה צדיקים עם רשעים. משל מינה עצמו לאיש יחסי הציבור של הקב"ה, הוא חושש מפני "מה יאמרו", מפני השלכותיו של מעשה זה לעניין חילול שמו הגדול.
אברהם אבינו אינו ממהר לשום מקום. הוא מבקש מהקב"ה, שופט כל הארץ, עוד רגע אחד של מתינות בדין. שמא נפלה בו טעות? שמא גזר הדין חריף מדי?
פרשת וירא הפכה את אברהם לאבי האומה לא רק בזכות עקדת יצחק שבסופה אלא גם, ואולי דווקא, בזכות מלחמת הצדק שניהל בראשה. למרות תיעובו את עיר החטאים סדום, את "העגלה הריקה" שלהם מבחינה רוחנית, אך עמוסה בחטאים ומעשי רשע, אברהם אינו מבקש ל"היכנס בהם". הוא מבקש להפוך כל אבן כדי להימנע מענישתם של חפים מפשע.
בימינו, בוודאי היה נתפס מעשה זה כסמל ל"יפיות נפש", לתמימות שאינה במקומה. אך התורה מלמדת אותנו שדווקא בזכות תכונה זו זכה אברהם לגדולה: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". שאם אין צדקה, משפט מניין?
וירא תשס"ו
