אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)בין עשרות המכתבים שאני מקבל, המכתב הבא תפס אותי במיוחד. כתבה אותו מחנכת מדם ליבה. הבאתי אותו כאן בקיצור עקב מגבלות המקום:
"הבית שלי התפרק, והייתי חייבת לעבור ליישוב אחר בגלל המשמורת המשותפת. עזבנו את ירושלים לצפון. סיימתי 14 שנות הוראה כמחנכת, ותמיד התלמידים שלי וההורים שלהם עפו עליי. סליחה על הגאווה, אבל באמת שבכל שנה הייתי מקבלת קלסר שלם מלא במכתבי תודה והערכה, מעבר לשקיות על שקיות של מתנות ומזכרות.
אבל בשנה האחרונה שחינכתי כיתה ט', הייתי פשוט שבר כלי. ידעתי שהבית שלי הולך להתפרק ולא הייתי מסוגלת להיכנס בכלל לכיתה. הרגשתי שבכל פעם שאני נכנסת למכונית ומסובבת את המנוע אני נמצאת במלחמת עולם: לנסוע לאולפנה למרות הכל או לוותר? איך באמת אוכל להיות שם בשביל התלמידות האהובות שלי, כשאני בקושי מצליחה להחזיק את הראש שלי מעל למים?
יום אחד אזרתי אוז וניגשתי לראשת האולפנה. הסברתי לה את המצב שלי, את זה שאני מרגישה מרוקנת לגמרי. היא הסתכלה עליי ואמרה לי: אנחנו כאן בשבילך. באמת. אבל תביני, אין לנו פשוט אף אחת אחרת באמצע השנה. גם ככה קשה להשיג מחנכות… אז עוד באמצע השנה? ואת? יש לך רזומה מפואר. את אשת חינוך בכל גופך. אל תעשי כלום, ורק תני להם ללמוד ממך… במציאות אחרת הייתי עושה שמיניות בשביל להחליף אותך, עכשיו זה פשוט להשאיר 30 בנות בלי מחנכת".
הלכתי עם הילד הקטן שלי לגן המשחקים של היישוב, והתיישבתי ליד שתי אימהות של תלמידות שלי. לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות. ואז אני קולטת שאחת מהן מדברת עם רעותה עליי ואומרת לה: 'היא מחנכת פח. אני אומרת לך. פשוט הרגה לנו את הילדות. סתם שרפה לנו שנה. בשביל מה בכלל כל כך נלחמתי עליה? למה היא פשוט לא הלכה להנהלה וביקשה להתפטר? תאמיני לי, מטאטא היה עושה עבודה טובה יותר".
קפאתי במקום. לא יכולתי לזוז. הרגשתי שהלב שלי עצר. כל כך רציתי להגיד לה: תגידי, את משוגעת? את מכירה אותי בכלל? מי את שתדברי עליי ככה? יש לך מושג איזו תחושה זו לקום בבוקר ולהבין שהאדמה שאת דורכת עליה נסדקה ויכולה בכל רגע נתון לבלוע אותך ואת הילדים שלך לתוכה? מה את מבינה בכלל? אבל לא אמרתי כלום. לא יכולתי. הייתי אבודה. מובסת. אוויר. כלום.
אבל יודע מה החלק החשוב בסיפור? ממה שאני מכירה את האמא הזו, שדיברה עליי כל כך לא יפה, שרצחה לי את הנפש, אני יודעת בוודאות שהיא לא אישה רעה. נו, אז למה היא דיברה ככה? לא יודעת. כי היא נפלה. כמו כולנו. גם אני נופלת. גם אתה. גם הקוראים שלך. לו הייתה יודעת שאני מקשיבה לה, היא לא הייתה מדברת עליי בצורה הזו, זה ברור לי. אבל יש לי בכל זאת בקשה אחת חשובה, שבגללה בכלל כתבתי את המכתב הזה:
אם אתם קוראים אותו ויש לכם ילדים בבית הספר, נסו בבקשה לדון לכף זכות את המחנכים והמחנכות שלהם, כי לפעמים דברים שרואים משם ולא רואים מכאן. הרבה פעמים אין לכם מושג למה הדברים מתנהלים כמו שהם מתנהלים, והמציאות עמוקה יותר מהמבט השטחי שהתרגלתם אליו. דונו לכף זכות, כמו שאתם רוצים שידונו אתכם ואת הילדים שלכם, והלוואי שבזכות אהבת חינם נבנה את בית המקדש, והחטופים והחיילים שלנו יחזרו לשלום.
אלה ג'"
