אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)לפני חמש שנים, שבוע לפני תחילת החופש הגדול נכנס לכיתה ו' המאבטח של בית הספר: אדם מבוגר שעלה מרוסיה ונמצא בארץ שנים. חשבתי איך לנצל את הימים האחרונים הללו שבהם התלמידים יושבים מולך בלי ספרים ומחברות, וסוף סוף אפשר ללמד אותם דברים מעשיים לחיים ולא רק למבחנים. אז בגלל שהמאבטח לא היה יכול לעזוב את העמדת שמירה שלו, הוצאתי את התלמידים לעמוד לפני הביתן שמירה שלו, ולמשך שעה אחת הוא החליף אותי.
ואיזה שיעור הוא לימד אותם, לפנתיאון: הוא התחיל לספר להם על הקשיים שחווה בארץ ועל עשרות העבודות שהוא נדחה בהן אחרי שהגיש להן קורות חיים: ברוסיה הוא היה מהנדס תוכנה, אבל בארץ הוא נחשב מבוגר מדי. למרות כל הכישלונות הללו, הוא לא התייאש וניסה שוב ושוב עד שמצא לבינתיים עבודה בתור מאבטח.
"אתם מבינים תלמידים", אמר להם, "ייאוש זה לא אופציה. גם אם עכשיו אני עובד בעבודה שלא מתאימה לי, כי אני מהנדס, תדעו שלפעמים בחיים צריך להוריד את הראש, כמו דשא לפני שמרימים אותו בחזרה. אני גם צפר מקצועי, מנגן עשר שנים בפסנתר, צייר, אסטרונום ודובר עוד שלוש שפות ברמת שפת אם: אנגלית, רוסית וצרפתית".
התלמידים שלי היו בהלם מוחלט. אף אחד מהם לא דמיין לעצמו שהשומר השקוף הזה למעשה הרבה יותר משכיל מרוב ההורים שלהם, רק שכרגע הוא מחפש את עצמו ונמצא בין עבודות ולא מפסיק לשלוח קורות חיים. זה היה מדהים: לאורך כל השיעור גם התלמידים עם מורכבויות הקשב והריכוז לא הפסיקו להקשיב לו, ולו לרגע אחד.
ואז הוא החל לספר להם על היצירות המוזיקליות שהוא הכי אוהב, וגם הסביר להם על הטלסקופ המשוכלל שהביא איתו מרוסיה, ואיך מוצאים במפת הכוכבים את הדובה הגדולה. עד סוף השנה לא הייתה הפסקה אחת שלא התגודדו סביבו מעל לשישה תלמידים, שבאו וחקרו וגילו איזו אנציקלופדיה של ידע מחכה להם בביתן השמירה. מסתבר שלפעמים לא מספיק להגיד לאדם 'בוקר טוב' ו'להתראות' כדי לתהות באמת על קנקנו.
***
בחוברת הנפלאה של 'ותן חלקינו' על היום של ט' בתמוז מביאים סיפור מדהים ומרגש על ה'חפץ חיים', שהיה יושב בערב יום כיפור בבית הכנסת ב'ראדין', ובסוף התפילה הוא הבחין ברווק מזדקן, שבניגוד לשאר המתפללים שמיהרו לביתם, הוא פשוט נשאר לשבת על הכיסא שלו, כי תכל'ס, לאן כבר יש לו ללכת? הרי אין לו אישה וילדים…
'החפץ חיים' התיישב ליד אותו בחור רווק ובעדינות התחיל לשתף אותו שהוא, ה'חפץ חיים', התייתם בגיל 10 ונשלח לבד ל'וילנא', ולאחר מכן נשא לאישה את בתו של אביו החורג. ככה ישב לידו ה'חפץ חיים' ודיבר איתו וניחם אותו וחיבק אותו במילים החמות שלו, ולא הוציא ולו מילה אחת של מוסר שלכאורה הייתה מתאימה ליום כיפור.
בעוד כל העולם כולו שקוע באימת הדין, ה'חפץ חיים' מבין שכרגע יש לערוך חישוב מסלול מחדש לתעדוף שלנו. לא יכולתי שלא להתרגש ולחשוב על כל הרווקים והרווקות שכל כך הרבה פעמים פוקדים את בית הכנסת. הם משתוקקים למצוא את החלק השני שלהם, אך גם מתאווים שיגיע ה'חפץ חיים' הפרטי שלהם, יראה אותם, ינחם אותם ויחבק אותם במילים.
