"לאחי האלוף יש הורים שהאמינו, הורים שאהבו, בלי גבול וסיבה, וגם כששלחו להם מכתבי שלילה ממוסדות חינוך הם לא הפסיקו לאהוב ולהעריך, להכיל ולהאמין"
לא הכרתי את אמו שלו באופן אישי, היא רק פנתה אליי לפני כמה שבועות ואמרה לי שזכור לה שכתבתי פעם על הנושא ותהתה האם הישיבות והאולפנות מודעות לנזק העצום שמתחולל בנשמות הילדים הממתינים, אלו שניגוד לחבריהם לא קיבלו תשובות חיוביות והמוסדות שמו אותם על 'המתנה'.
"הילד שלי לא הולך לסניף כי הוא לא מוכן לפגוש את החברים שלו שכן התקבלו", אמרה לי בעצב, והמשיכה: "הוא הוריד במשקל ואני לוחצת עליו שיראה רופא משפחה אבל הוא עקשן. הוא פשוט מחכה לתשובה ובינתיים 'אוכל את עצמו'. איך אפשר לעשות דבר כזה לילדים? והכי שובר לי את הלב זה שהוא חושב שהוא אפס. חתיכת לא יוצלח. שהוא נחות לעומת החברים שלו שכן התקבלו. יודע מה? וגם אם הוא כבר כן יקבל תשובה חיובית, את הצלקת הנפשית שלו הוא כבר קיבל".
חשבתי אם להתחיל ולהסביר לה על השיקולים של המוסדות החינוכיים. על זה שלמרות שהיא צודקת – היא רואה את הדברים מבעד לעיניים של אמא של מתמודד (וזו כמובן זכותה), ויכול להיות שאם היא הייתה מסתכלת דרך המשקפיים של ראש הישיבה או האולפנה ייתכן והדברים היו נראים אחרת, אבל יודעים מה? הייתי בעיקר עסוק בלכאוב את כאבו של הילד שלה ולקוות שהדימוי העצמי שלו יצלח את ההתמודדות המורכבת הזו שהוא עובר.
***
למה נזכרתי בו? כי השבוע סיון רהב מאיר חשפה את דבריה של ברכה שרים, אחותו של האלוף דוד זיני, והם כל כך חזקים וראויים עד שלא יכולתי שלא להביא אותם השבוע למדור:
"השבוע אחי הבכור דוד זיני קיבל דרגת אלוף. יש המתרגשים כי הם מכירים אותו ואת אשתו או אחד מ-11 ילדיהם היקרים, יש השמחים שמחה פשוטה שהוא התקדם כי הם שירתו תחתיו או איתו, יש המציינים שיש אלוף דתי, יש המאושרים בשביל עם ישראל כי הם מכירים אותו ויודעים איזה אדם גדול הוא.
אצלי כל הסיבות משמשות בערבוביה, אבל כאימא אני מתרגשת, כי אחי האלוף לא התקבל לשום מסגרת לימודית שרצה לקראת כיתה ט'. הוא היה ילד שובב. אף מחנך בזמנו לא זיהה את גודלו, עוצמתו ויכולותיו.
אחי האלוף, בחופש הגדול, טרם ידע היכן יתחיל את כיתה ט'. רק לאחר תחנונים של אבא הסכימו לקבל אותו לחודש ניסיון אחד בישיבה תיכונית מרוחקת.
אבל לאחי האלוף היו (ועדיין יש) הורים שהאמינו, הורים שאהבו, בלי גבול וסיבה, פשוט כי הם הורים. וגם כששלחו להם מכתבי שלילה ממוסדות חינוך הם לא הפסיקו לאהוב ולהעריך, להכיל ולהאמין.
אני יכולה לנקוב ברשימה ארוכה של מוסדות שסירבו לקבל את אחי, אבל אבא שלי אומר שרוב המנהלים כבר הלכו לעולמם, ואלה שבחיים – בטח מתחרטים על כך.
אחי האלוף דיבר בנאום שלו בטקס על ההורים שלנו והודה להם, אבל לדעתי יש כאן מסר לכל הורה באשר הוא".
***
וכל כך רציתי שהילד שלה, כמו נערים ונערות אחרים שלא קיבלו תשובות חיוביות מהמוסדות החינוכיים, ייתקל ויקרא את הקטע הזה של ברכה, אחותו של האלוף זיני, ויבין שזה שלא התקבלת לישיבה או לאולפנה או לכל בית ספר אחר זה לא אומר שום דבר ולא אמור לפגוע בדימוי העצמי שלך. ויודעים מה? אם כבר להיפך:
צריך לקחת את הכישלון הזה ולהפוך אותו להזדמנות ולמקפצה של מוטיבציה שתגרום לכם להוכיח לכל העולם מה אתם באמת שווים ובוודאי שאף מוסד חינוכי לא יגרום לכם לחשוב אחרת.
ולגבי שאר ההורים: אני באמת רוצה לקוות ולהאמין שהוריו של האלוף זיני הם לא חריגים בנוף וגם שאר ההורים לא מפסיקים לאהוב, להעריך, להכיל ולהאמין בילדים שלהם.
גם אם הם מתקבלים לכיתות ט'. גם אם הם לא יסיימו בתור אלופים בצה"ל. כי זאת עלינו לדעת ולזכור:
המתנה הגדולה ביותר שהורה יכול להעניק לילדים שלו היא האמונה שהוא שווה מיליון דולר וייחודי בעולם הזה.
את האמונה שאף בן אדם אחר לא יוכל להחליף אותו או לעשות את השליחות שלו בעולם.
את האמונה שאת התובנות הללו, אף מוסד, מבחן או ציון לא יוכלו לקחת ממנו.
אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)
