מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)השבוע, בכ' בתמוז, מלאו 121 שנה לפטירתו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. קשה להאמין אבל האיש שלקח את העם היהודי, שהיה שקוע עד צוואר בגלות של כמעט אלפיים שנה, הרים אותו מאשפתות והעלה אותו על המסלול, שהוביל אותו כעבור יובל שנים להקמת מדינת ישראל – האיש הזה נפטר בגיל 44, ממש בדמי ימיו, וקשה להבין איך הספיק לעשות זאת בשנותיו הקצרות.
קשה להבין מאין שאב האיש הצעיר הזה את הכוחות, את תעצומות הנפש, את העוז, את החזון ואת האמונה לשנות גורלו של עם, שרצה להתקיים כעם לאורך אלפיים שנות גלות, אך לא נקט כל צעד ממשי לשוב לארצו ולחדש את ריבונותה – אם מפני שלא היה יכול, אם מפני שלא ממש רצה. אפשר היה לצפות שהעם ינהה אחרי אדם שרוצה לגאול אותו מייסורי הגלות, אך באופן שקשה להבין, לא רק שלא נהה אלא אף התנגד ברובו המכריע לאידיאולוגיה הציונית. החרדים התנגדו בגלל שלושת השבועות ובגלל החשד שבכוונתו להעביר את העם על דתו. משכילים ורפורמים העדיפו להישאר במקומותיהם בגלל או בזכות האמנציפציה.
לא להאמין, אבל ממש במקביל לקונגרסים הציוניים הראשונים היגרו מיליוני יהודים ממזרח אירופה לאמריקה. מעטים שבמעטים ראו בארץ ישראל יעד שיש ללכת אליו. כמה פרדוקסלית היא העובדה שיהודי מתבולל החזיר את עם ישראל לארצו, בשעה שהמסה הקריטית של העם היהודי, האומרת שלוש פעמים ביום "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", לא אמרה שירה. לאיזה קוצר ראות הביאו את העם אלפיים שנות גלות עד שזו הפכה מעונש לחטא. קוצר ראות, שהסתיים בשואה שנטלה עימה לאבדון שליש מהעם היהודי, ורק היא שהעניקה את החותמת הסופית לצדקתה של הציונות.
עם המעטים שהצטרפו אליו היה גם הרב יעקב יצחק ריינס, לימים מייסד תנועת "המזרחי". קשה לתאר את ההתרגשות העצומה שאחזה בו בבואו בפעם הראשונה לקונגרס הציוני: "בבואי ביום הראשון לישיבה הראשונה, ובהביטי על המחזה הנהדר בקודש, כי האולם הגדול והיציעות למעלה מלאים אנשים מפה לפה, אנשים ממדינות שונות, בעלי דעות ותכונות שונות, ומגמת פניהם רק הרמת קרן האומה וארצה הקדושה, לבנות שם הנהרסות, ולנטוע הנשמות, בראותי זאת אמרתי אל ליבי: מה גדול כוחה של ארצנו הקדושה… שכוח קדושתה יכול למשוך אליו את כל בני ישראל הרחוקים בדעותיהם ותכונותיהם אלה מאלה והמפוזרים ומפורדים במדינות שונות, לחבר ולקשר את כולם זה לזה בקשר אמיץ ולעשות את כולם כאיש אחד חברים לעבודה ולמשא לטובת ארץ הקודש ובניה".
הרב ריינס כרת ברית נצח עם הרצל. לאחר פרשת אוגנדה, כתב הרב ריינס להרצל מכתב שכל כולו נאמנות והערצה להרצל: "ולך אישי הנעלה והגדול אני אומר בשמי ובשם כל חברי הרבים, לאמור: ידוע תדע לך, כי אתה הוא האיש שעיני כל בית ישראל כולו למקצהו תלויות אליך. זה 18 מאות בשנים שהננו גולים בארצות נכר, שלא היה לנו כל מנהיג לאומי ועובד מדיני שיצא ויבוא לפני עמנו. עד שקמת אתה, שקמת אב בישראל, ותצא להאיר לנו את הדרך לחלצנו מן המיצר. זה 18 מאות בשנים שהננו נעים ונדים בעמים, לבקש מנוח לרגלנו ומפלט לנפשנו – עד שהופעת אתה אלינו ובעוז רוחך בראת לנו את המקלט הזה. ולכן ידוע תדע, כי בך ובמעשיך תלויים חיי בית ישראל כולו וממך הם מקווים לרווח והצלה".
אי אפשר לטעות בפרשנות למכתב: ברית נצח כרותה בין הציונות החילונית לציונות הדתית. הדבק המאחד אותן הוא הציונות. דרכה של הברית הקדושה הזו לא הייתה סוגה בשושנים. הרצל אמנם ביקש להעמיד את המדינה על יסודות מודרניים לחלוטין ולהפריד כליל את הדת מהמדינה, אבל לא ביקש להכריע אותה. "הציונות דבר אין לה עם הדת", חשב הרצל. הציונות והדת פוסעות בשני נתיבים נפרדים, ואינן מתנגשות זו בזו. ועל כך, אכן יצא קצפו של הרב קוק שלא הצטרף לתנועה הציונית. הפוטנציאל הנפיץ של הקרע הפנימי בתוך העם היהודי, בתוך התנועה הציונית, היה קיים כבר אז, האורות האדומים הבהבו בעוצמה ללא הרף, אך הרצל והרב ריינס ידעו שערך הציונות חשוב מכל ניסיון להגשים איזושהי אידיאולוגיה אחרת, ועשו הכול כדי לדחותו, מול ניסיונות מימין ומשמאל לממשו.
רבים קמים בימים אלה על הציונות להרגה, רבים קמים על הברית בין כל חלקי האומה הנאספים תחת דגלה. אז זה הזמן לשוב ולשנן היטב: הציונות היא יסוד הקיום של העם היהודי בדורנו, וערכה עולה על כל חזון אחר, שקבוצה כזו או אחרת חותרת להגשימה. באלטרנטיבה שלה חזינו באירופה לפני 80 שנה, וגלי האנטישמיות היום בעולם אינם מניחים לנו לשכוח אותה.
זוהי צוואתם של הרצל ושותפו הנאמן הרב ריינס.
